"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" ( שיר השירים) - מבין כל הרגשות המציפים את לב האדם במהלך חייו, לרגש האהבה שמור מקום מיוחד ונשגב הניצב גבוה בראש סולם התענוגות האוניברסאליות. עוצמתו האדירה מסוגלת לגרום לתחושת הנאה עילאית ומיצוי טעם החיים עד תום, או להבדיל, הרס וקריסה מוחלטת עד לאיבוד כל טעם לחיים.
חכמת הקבלה מלמדת כי אהבת אמת מבטאת יותר מכל את השתוקקות האדם להעניק מתוכו ולהקריב מעצמו למושא אהבתו את כל שנדרש לו כדי לגרום לו סיפוק ונחת רוח, כל זאת מבלי לחפש תמורה. צמצום האגו הגס והמגושם (התובע סיפוק מיידי של כלל הרצונות מבלי להתחשב באחרים) ויציאה מכוונת מתוך ה"אני" הפרטי אל הזולת, במטרה להשפיע, הם אלה המאפשרים את קיומה של אהבה נכונה ובריאה. אך האם כולנו נוהגים כך, או שמא באנוכיותנו אנו נותנים פירוש מעוות ולקוי למושג קדוש כאהבה?
מרבית הקשרים הזוגיים מתקיימים על בסיס שיקולי עלות-תועלת. קרי, התבוננות רציפה בבן הזוג ומדידה "כמותית" החוקרת תדיר מה וכמה בן הזוג מעניק
ועושה למעני וכפועל יוצא אני אתן מעצמי, מעין הדדיות של מסחר ברגשות המורה יותר מכל על אהבה עצמית. יובן כי בדרך זו הזוג יישאר שבוי בדפוס חשיבה מקובעת המעכבת את ההתפתחות והצמיחה הזוגית לאורך זמן. הואיל ובאופן אישי כל אחד מבני הזוג מודד ומתבונן בזולתו ואינו מפשפש בתוכו ושואל כיצד אני אוכל לתרום את חלקי לטובת הקשר מבלי לצפות לתמורה הוגנת ומבלי לתהות האם נתתי יותר וקיבלתי פחות. עניין זה מחייב אומץ, מחוייבות, פתיחות והעדפת צרכיו של בן הזוג על אלו שלי. ישנם אלה המבלבלים בין לרצות את בן הזוג ובין לספק אותו ואינם מבינים מדוע בן הזוג מריר וחש חוסר מילוי רגשי, דבר שבוודאי מוביל לעכירות היחסים. ובכן, לרצות משמעו לעשות את מה שבן הזוג מבקש ממני, ולספק משמעו להגדיל ולעשות את מה שהוא באמת אוהב.
על פי רוב כאשר מדובר באהבה רומנטית אנו מחפשים תמורה ערכית וממשית לאהבתנו. רגשות רדודים כמו רכושנות, פחד, קנאה (אינה מראה כמה אתה אוהב אלא כמה אתה חסר בטחון) וכדומה, משמשים בערבוביה ויוצרים תמהיל רגשי הגורר אחריו שובל של רגשות שליליים שאורבים ומחכים להזדמנות להשתלט ולהסית את האדם משביל האהבה. כזה קורה, מיד פורצת בלב האדם מלחמה בין שתי השקפות מנוגדות מהותית. האחת מבקשת להראות את יופייה של האהבה, יתרונותיה ולהאדיר את ערכה בעוד האחרת מדגישה את חסרונותיה, משחירה אותה ומציירת מצב מתסכל של מרירות וחוסר סיפוק. תוצאה תמידית של סיטואציה שכזאת תהיה אכזבה קשה המלווה בקושי ניכר בקבלת החלטות אודות עתידו של הקשר הזוגי. האדם מתהלך על חבל דק וחיש מהרה מחלחלים הספק והניכור המובילים לעכירות היחסים, לשברון לב ולניתוק הקשר. הרגשות משתלטים, מערפלים ומצמצמים כל סיכוי לראות את התמונה באור שונה ומכאן הדרך סלולה לחוסר איזון ולכאוס.
יובן למעין כי כל אדם נפרד תמיד ממישהו קרוב וממלא כל פרידה מאדם אהוב עשויה לגרום למשבר. מכיוון שככל שהשקעתנו ביחסים גדולה יותר, רב הכאב, כי בעצם אנו מאבדים את עצמנו. קשת התגובות למצבי פרידה רחבה ומגוונת וכל אדם מתנהל באופן שונה. יש אנשים שחוסנם הנפשי מסייע להם לעמוד במשברים בעוצמה. הם מתגברים ואף לומדים את שיעורם וממשיכים הלאה כדי לנסות שוב לבנות מערכת יחסים חדשה. יש כאלה שלא מתגברים ושוקעים בדיכאון. יש שמתמלאים בתרעומת ובמרה שחורה ונודרים נדר של חיי רווקות. ויש את הקיצוניים שגוזרים על עצמם חיי נזירות ופרישות. לפעמים הפרידה הכרחית למרות הקושי שלנו לעכל זאת. היא מחזקת אותנו ומאפשרת לנו ללמוד לקח חשוב המשרת אותנו לאורך כל חיינו. בעקבות המשבר אנו יוצאים מחוזקים, מתחשלים ועורכים חשבון נפש.
יסכימו איתי, וודאי, רבים וטובים, שאינם מוכנים לוותר בדרכם ומאמינים בכל ליבם שימצאו את האחת או האחד בבוא היום, גם אם הדבר כרוך ברגעי בדידות מייגעים, כל זאת כמובא בתחילת הדברים כי הרצון באהבת אמת יבער לנצח בלב האדם והוא לא ימצא מנוח לנפשו עד אשר ימצא אותה.
*המאמר מוקדש לרפואתו של הילד נועם חיים בן חדווה ה' יישלח לו רפואה שלמה במהרה אכי"ר.
יצחק אהרון, "חכמה",
מרכז לקבלה
