הכדור הוא הכל

"אחרי שהצילום התפרסם קיבלנו מאות תגובות", נזכר צביקה. "אנחנו ידועים כאוהדים שרופים של נתניה ויש הרבה אוהדים בכל הארץ שזיהו אותנו. הפכנו לסוג של סמל של הקבוצה". גם הפרסום המחודש של הסיפור במסגרת התחרות עורר את הזיכרונות שהיום, במבט לאחור, כשנתניה כבר חזרה לליגה העליונה, הפכו למתוקים. "הרבה מאוד אנשים נזכרו בנו בזכות הסיפור שהתפרסם. פירסמתי בפייסבוק שיש את הסיפור בעיתון והמון אנשים הגיבו ונכנסו והיה נחמד מאוד. זה סוג של דז'ה וו. אפילו ערבי תושב עיראק, אוהד מכבי נתניה, הגיב ואמר שזה סיפור מרגש. הילד כבר נהיה נער קטן, אבל את הרגע הזה לא נשכח".

הוא זוכר את זה?

"בטח, איך אפשר לשכוח כזה דבר? אנחנו חיים את הכדורגל, מגיעים כמעט כל שבת למשחקים ותמיד מזהים אותנו ואומרים לו: הנה הילד הבוכה, אפילו שעברו שש שנים. היום אני כבר לא יכול לקחת אותו על הכתפיים, אבל עדיין מזהים".

השנה רועי יבכה או ישמח?

"הוא לא ישמח ולא יבכה. נסיים באמצע הטבלה".