לא חבל על כל המים שזורמים סתם לים?

השטפונות בנגב אולי ממלאים את מאגרי מי התהום, אבל המים הרבים שמציפים את הרחובות שלנו בימי סערה זורמים בעיקר לים דרך מערכות הניקוז. יקר מדי להקים מערכת שתאגום את המים - אומרים לנו.

אבל המערכת - חלקה לפחות - קיימת: מדינת ישראל מבקשת, בצד כל תכנון תשתיות, לבנות תעלות ומעבירי מים שיזרימו את מי הגשמים הישר אל הים. במסגרת תכנון תשתיות כבישים או מסילות, היא מבקשת מהמתכנן להיערך למניעת שיטפונות עם הסתברות של אחת ל-50 או למאה שנה. לכאורה זו התנהלות אסטרטגית שצופה את פני העתיד ומונעת סכנות, אך בפועל מדובר בגורם משמעותי המאפשר בריחת מי גשמים אל הים במקום שימוש בהם.

במקום לאגום את המים במתקן שהקמתו תהיה יקרה, אפשר להציף שטח חקלאי או שטח פתוח. לא יקרה שום "אסון" - להיפך.

מדינת ישראל כבר אינה מתמודדת עם ייבוש הביצות של ראשית המאה ה-20, ולכן גם אם קיים חשש ששטחי חקלאות יוצפו, עדיין עלות פיצוי החקלאים קטנה יחסית מעלות הזרמת המים לים, ועלות הפסד המים כמי תהום.

משק המים הישראלי מצריך תכנון אסטרטגי מדויק לניהול שיטפונות מבוקר. יש להגדיר על פני המפה את אזורי המגורים בהם יימנעו השיטפונות בכל מחיר, ולמנוע הצפת כבישים ומסילות. אך לצידם יש להגדיר אזורי שלוליות מתוכננים. ככל שייקבעו אזורי שיטפונות גדולים ורבים יותר, כך תתאפשר אגירת מי גשם נרחבת יותר.

החורף הזה צפוי על פי שלל התחזיות להיות גשום מהרגיל. לכן, דווקא בעת הזו יש לשנות את התפיסה שאפיינה את ישראל ב"עידן הביצות" ולאפשר למי הגשמים לחלחל אל מי התהום באקוויפר החוף ואקוויפר ההר, ולהימנע מתיעול מי הגשמים לים. השינוי יגדיל את כמויות המים ויחסוך עלויות כבדות למדינה ולאזרחיה.