חיפזון הוא נשק של השטן, אבל כשאלוהים מתגלם באחוזי רייטינג, מישירים מבט לעיניו הרושפות של הסטרא אחרא ומשדרים, דקה לפני המתחרים. זה ההגיון שמכוחו צפיתם אתמול ב"כרוניקה של מוות בלתי נמנע" בערוץ 10, ושמעתם בקולו של אמנון לוי ש"סיפורו של מוני פנאן כל כך טראגי שזה ממש לא נתפס" וכי "האיש שטיפס על גג העולם" בחר לסיים את חייו כש"טיפס על שרפרף" ותלה את עצמו. אבל זו כמובן רק תחילת הסיפור.
פנאן היתל באנשים רבים שאינם מעוניינים להיחשף בפני מצלמה. בני משפחתו לא מדברים בסרט הזה. המאהבת שלו מוכנה להתראיין תמורת 10 אלפים דולר, ולכן לא שמענו מה יש לה לומר. בכירי מכבי בעבר ובהווה ממלאים את פיהם מים, כאילו נוסף בבון חדש לשלושת הקופים המיתולוגיים – והוא חושש מאד להיות פרייאר, דביל, מלבין הון ומעלים מס גם יחד.
פנאן. אוהד שרוף שהוא גם איש השוק האפור (צילום: אלי אלגרט)
והנה, דווקא העדרם של גיבורים דרמטיים מן המסך יצר כתבת תעודה מורחבת הגונה למדי, מנומקת היטב, ערוכה יפה וקצבית במידה שיכולה היתה להצמיד אל המסך גם מי שאינו מבין דבר בכדורסל או בהונאות-פירמידה. ככל הנראה, זו היתה הטכניקה בה פנאן הצליח לשטות בשחקני מכבי תל אביב ובאחרים – כבר נחשפו אחרים בעיתונות, אבל בסרט הזה נשארים רק במסגרת הקבוצה הצהובה.
"עד היום לא שמענו על אף אחד שהודה שנתן לו את הכסף", אומר אמנון לוי ודווקא חושף אחד כזה, וגם את פרצופה של חברה גברית עם קוד שתיקה מפוקפק למדי. יצחק גודס, אבא של גיא, הפקיד בידי פנאן את חסכונות חייו, וכשהוא מתעמת עם הראיה לכך הוא מודה שאכן עשה זאת, וגילה – ביום מותו של פנאן – שלצ'ק שניתן לו כבטחון אין כיסוי. אורי בהרב, המעסה הוותיק של הקבוצה, אומר שלא ידע דבר וחצי דבר על פעולותיו של החבר הכי טוב שלו, אבל מנהל העזבון, עו"ד משה זינגל, טוען שבהרב הוא בין הנושים שפנו אליו: מישהו כאן משקר, והסרט משאיר את ההכרעה בשאלה – מי זה, בדיו של הצופה.
בהמשך, למרות איבוד קצב מסוים, מתגלה כי שלטונות מס ההכנסה ידעו מאז שנת 2003 שפנאן פשוט אינו נישום כלל וכי הוא משתמש באיש קש להעברות כספים. ידעו ולא עשו כלום, והתגובה המתחמקת שלהם יכולה להעיף כמה פיוזים לכל נישום הגון. עוד מתברר כי בעצם לא ברור שפנאן היה נוכל אמיתי, וייתכן כי באמת האמין שיוכל להשיב את הכספים שהופקדו בידיו, עד שהבין שלא.
סיפורו האישי של מוני פנאן יושב כחטוטרת על סיפור גדול יותר, והוא – אופן התנהלותה של מכבי תל אביב במשך שנים ארוכות, מן הרגע שבו בחרה באוהד שרוף שהוא גם איש השוק האפור להיות לה למנהל. ראשי מכבי לא יכולים לצאת טהורים וזכים מן הסיפור הזה, ואם יש להקדמת השידור ערך מוסף, הוא מצוי בצל הכבד המוטל על בכירי הקבוצה.
קורבנות המשבר הכלכלי יכולים להתנחם גם בכך, שבמכבי יש יותר מדי מחפשי
קומבינות וטמבלים גמורים. לצופה שלא היה מצוי ברזי הפרשה לפני הסרט, יש עכשיו סיבה מנומקת לצקצק בלשונו. לא, זה לא "כל כך טראגי שזה ממש בלתי נתפס", אלא בדיוק להיפך: אין כאן כל ממד של עצב נשגב ויגון מלא הדר, אלא סיפור פשוט עד כאב על חמדנות ואיוולת, או לפחות כך נדמה כשממהרים לשדר כדי לדפוק את המתחרים.
