אנשים עורגים לנגיעה, לליטוף, לתקווה צילום: ויז'ואל/פוטוס
לפעמים אנשים מתאהבים במישהו שממש דומה להם, וזה מסעיר אותם ומעורר בהם התפעלות ומרגש אותם, והם בטוחים שהם מצאו חבר שישאר איתם לאורך כל הדרך"
ואחר כך, אנחנו רוצים למחוק את הזכרונות. רוצים לעקוף אותם, להאמין שהם אף פעם לא באמת היו. רוצים לבלוע את הכאב, להיחנק מהדמעות. רוצים לאסוף רסיסים שבורים אל תוך קופסה אחת קטנה ופשוט לשכוח מהכל"
לפעמים, מאחורי מילים יפות שאי אפשר לשכוח, מאחורי מכתבים שנכתבו באישון לילה, מאחורי ברושים גבוהים ורגעים קסומים לפעמים לא עומד בעצם כלום. אפילו לא שבריר קטן של רגש אמיתי"
לפעמים אנשים מתאהבים מבלי באמת להבין למה. הם לא מפענחים את הרגש. הם בטוחים שהוא יעשה להם טוב, יעניק להם מחסה. ולפעמים הם מתאהבים רק מפני שהם מרגישים את אותו הכאב. שיש להם פצעים דומים. שהם נכוו באותן הנקודות
פורסם:
19.01.10, 11:16
לפעמים אנשים מתאהבים. מבלי באמת להכיר הם מתאהבים. לפעמים זה בגלל משהו קטן ולא משמעותי כמו למשל ריח של בן אדם,
משפט שהוא אמר, סרט, שיר ברקע. ולפעמים הם סתם מתאהבים, בגלל שהם רוצים להתאהב. הם צמאים לרגש הזה, מייחלים לחבק מישהו בסוף היום, שואפים לדעת שמישהו מתגעגע אליהם. שמישהו רוצה לראות אותם. שמישהו חושב עליהם. אנשים מתאהבים בגלל שהם רוצים להזיל דמעה למישהו בסוף היום. הם רוצים שמישהו יסתכל להם בעיניים ויבין למה הם צוחקים, למה הם כואבים. שמישהו ירגיש שהם לא נמצאים. בגלל זה אנשים מתאהבים.
לפעמים זה בגלל הרגלים דומים, בגלל שתיקות דומות
לפעמים אנשים מתאהבים מבלי באמת להבין למה. הם לא מפענחים את הרגש. הם בטוחים שהוא יעשה להם טוב, יעניק להם מחסה. ולפעמים הם מתאהבים רק מפני שהם מרגישים את אותו הכאב. שיש להם פצעים דומים. שהם נכוו באותן הנקודות. ולפעמים זה בגלל הרגלים דומים, בגלל שתיקות דומות, בגלל מבטים דומים. בגלל זכרונות עמומים. לפעמים אנשים מתאהבים במישהו שממש שונה מהם. זה מעורר בהם התלהבות ומחייה אותם, והם רוצים עוד ממנו. ולפעמים אנשים מתאהבים במישהו שממש דומה להם, וזה מסעיר אותם ומעורר בהם התפעלות ומרגש אותם, והם בטוחים שהם מצאו חבר שישאר איתם לאורך כל הדרך. ולפעמים אנשים לא מבינים שזה בעצם אותו הדבר.
מרשים לעצמם לתת לגוף ולנפש ללכת לאיבוד
מבט פסיכולוגי:
איזה צחוק מדליק יש לך, זה ממש מעצבן אותי! / עירית קליינר-פז
לכל תכונה שלנו יש צד חיובי וצד שלילי. החסכנות של היום עלולה להצטייר בעינינו בעתיד כקמצנות, האחריות והרצינות עלולות לעצבן מישהו כשהוא ירצה אותנו קלילים ומשעשעים, למה אנחנו מתאהבים ומתאכזבים מאותן תכונות?
לפעמים אנשים מתמכרים בכלל מבלי לשים לב הם מתמכרים. גם לכאב וגם לאושר. גם לחיוך וגם לבכי. לכל דבר שגורם להם להרגיש עדיין חיים, נושמים, עדיין בעולם הזה. הם מתמכרים לאנשים, למקומות, לריחות, לצבעים. ולמרות שהם יודעים שזה יותר חזק מהם, הם מרשים לעצמם לתת לגוף ולנפש ללכת לאיבוד, במעין מתיקות כזו שכל כך שונה מהמקום שאליו הם מובלים. מבילים. כמו לאכול המון שוקולד, חתיכה ועוד חתיכה... הם אוכלים, נהנים מהרגע, מתענגים על הטעם המתוק. אוכלים עד שבסוף כואבת להם הבטן, ואז הם מצטערים.
ולפעמים, מאחורי מילים יפות שאי אפשר לשכוח, מאחורי מכתבים שנכתבו באישון לילה, מאחורי ברושים גבוהים ורגעים קסומים לפעמים לא עומד בעצם כלום. אפילו לא שבריר קטן של רגש אמיתי. סתם כמיהה להרגיש, רצון עז להיות כמו הדמות בסרט, כמו בשיר. אנשים עורגים לנגיעה, לליטוף, לתקווה, לגעגוע, לתשוקה. לפעמים כל אלה גורמים לאנשים להתאהב.
ופתאום, לפעמים גם באמצע החיים, אחרי שנים, לפעמים אנחנו מבינים - ומרגישים פתאום קצת ערומים. לפעמים כבר יש משפחה וילדים וזה כבר מאוחר מדי, כי אנחנו מבינים שאנחנו מתפשרים. שאנחנו מתגמשים קצת ועוד קצת, עד שכבר שכחנו מי אנחנו. לימדו אותנו שעץ שנשאר זקוף נשבר לבסוף ברוח, ואנחנו לא רוצים להישבר. לא להישבר ולא לשבור. אז אנחנו מתכופפים, מוותרים. על החלומות שלנו אנחנו מוותרים. גם על כאלה שאמרנו שלעולם לא נוותר עליהם.
ואז, כמו מגדל קלפים, לאט לאט הכל מתמוטט. מגדל שבנית לאורך כל ימי חייך עף לו ברגע. בקלות בלתי נסבלת במשב אחד של רוח נעים וכואב כאחד.
לפעמים אנחנו לכודים בין מילים מכאיבות
עוד מבט:
סודות ושקרים מצמררים של חיי נישואים / שרית פרקול
"אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את האנשים שאנחנו אוהבים", כותבת פרלי, "מה שהרגשתי באותו ערב - שאינני מכירה את הולנד, שאינני מכירה את עצמי, שאולי פשוט אי-אפשר להכיר ולו נשמה אחת בעולם הזה - היתה בזה בדידות מהלכת אימה". תובנות מתוך ספר חדש ומומלץ מאת אנדרו שון גריר
לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו לכודים בין סודות, שקרים ואמיתות שדבוקים אלה באלה. מכסים אלה את אלה. לפעמים אנחנו לכודים בין מילים מכאיבות, בין כעסים ופחדים. בתוך מעגל של אימה. אז אנחנו שותקים.
לפעמים אנחנו בודדים.
אנחנו מסתכלים אחורה ולא מבינים היכן טעינו, היכן אבדה דרכנו. הרי הבטחנו שאנחנו כאלה לא נהייה. הבטחנו שלא נריב, שלא נקלל, שלא נתעלם. הבטחנו שלא נגיד מילים מכאיבות, דוקרות, עוקצות. הבטחנו שתמיד נהייה שם אחד בשביל השני. אחד לצד השני. נדרנו שלעולם לא נפגע, שלעולם לא נישן גב אל גב, לא נבגוד, לא נשקר. שבינינו לא יהיו סודות. שלא נתנהג מוזר. הבטחנו שלא נשתנה.
ואחר כך, אנחנו רוצים למחוק את הזכרונות.
רוצים לעקוף אותם, להאמין שהם אף פעם לא באמת היו. רוצים לבלוע את הכאב, להיחנק מהדמעות. רוצים לאסוף רסיסים שבורים אל תוך קופסה אחת קטנה ופשוט לשכוח מהכל. לפעמים אנחנו נפצעים ופוצעים כמו חיה כבירה שמשתוללת לכל הכיוונים. ואז אנחנו מבינים שאנחנו בעצם לבד, קשורים בחבלים ענקיים לקרקע.
ולפעמים אנחנו מתעייפים. מהמחשבות שלנו, מהכאב שסוחט שאריות אחרונות של אוויר מהבטן שלנו. מהדיבורים. מהשתיקות. מהתקוות. מהחלומות. מהאשליות. מבינים שאנחנו מנסים עוד ועוד להיאחז במשהו שכבר אינו קיים.
ולפעמים אנחנו מרפים. עייפים. תשושים. חלשים. נותנים לאצבעותינו להשתחרר בזו אחר זו.
