מה אנחנו מאחלים לילדים שלנו? באופן ספונטני רבים יענו: "שיהיו מאושרים." כאן נשאלת השאלה: מה זה אושר? וגם: האם אדם אחד יכול לספק אושר לאדם אחר או שמא אושר הוא תוצר או חוויה שלא ניתן (לפחות לא באופן ישיר) להעניק לזולת?
אם בקבוצת הורים סיפרה" :בכל יום, כשאני מגיעה לקחת את נועה בת הארבע מהגן, אני מביאה לה מתנה קטנה: סיכה, מדבקה, משהו סמלי. היום היה פקק בדרך והגעתי ברגע האחרון לגן. היא סירבה לבוא איתי, כי לא הבאתי לה מתנה. אני לא מבינה - פעם אחת הגעתי בלי מתנה, וזה מה שמגיע לי? בכי, צעקות, הצגה שלמה."
| בחן את עצמך: |
|
| האם אתה הורה מתירני או אוטוקרטי? / ynet |
|
יש הורים שמנהלים את הבית ביד רמה ויש כאלה שהילדים מנהלים אותם. לאיזה סוג אתם שייכים? ענו על השאלון ותגלו. עכשיו, תבדקו אם זה מה שהתכוונתם להיות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
אמא קונה לנועה מתנה על בסיס יומי. הכוונה נהדרת: נועה תדע שחשבתי עליה, שאני אוהבת אותה, ותהיה מאושרת. אבל מסתתרת כאן גם ציפייה: אני תמיד מבינה את נועה ומתחשבת בה, ובמקרים יוצאי דופן אני רוצה שנועה תגלה הבנה והתחשבות בי. אלא שנועה לא אומנה בגילויי התחשבות. היא הורגלה לקבל. נועה לא התאמנה בהבנת מקומו של הזולת - מדוע היא אמורה להפעיל מיומנות (התחשבות, גילוי אמפתיה) שלא התנסתה בה?
נועה, כמו כל הילדים האחרים, מתרגמת את החוויות שהיא חווה במשפחתה לחוקים כלליים. למשל, בכל סיום יום לימודים בגן מגיעה לי מתנה. אם לא קיבלתי מתנה - הופר כאן הכלל המוכר שעל פיו מתנהלת מערכת היחסים שלי עם אמא. הפרת הכלל מסוכנת עבורי. כדאי לי לצעוק, לבכות, למחות, כדי שאמא תזכור להבא לשמור על הכלל, כדי שאהיה מאושרת.
הפסיכולוג והרופא אלפרד אדלר ראה "אושר" כתוצר של רמת תפקוד גבוהה במשימות החיים: ילד שמשתלב היטב במשפחה, במסגרת החינוכית (גן או בית ספר,( יש לו חברים, הוא מבין קודים חברתיים ופועל על פיהם וגם נותן ביטוי ליצירתיות ולייחודיות שבו - הוא כנראה ילד מאושר. אושר הוא חוויה סובייקטיבית. לכן איננו יכולים להעניק אושר לילדים שלנו. תפקידנו לבנות תשתית שתאפשר לכל אחד מהם להיות ולהרגיש מאושר: להיות ולהרגיש מועיל, תורם ומשמעותי לחברה, ויחד עם זאת, ייחודי, יחיד ומיוחד.
ככלי למחשבה נציג שלושה סוגי התנהלות של משפחות: משפחה המושתתת על יחסים אוטוקרטיים, משפחה אנרכית שאין בה חוקים וגבולות ומשפחה המתנהלת על פי ערכים הומניסטיים והיחסים בה דמוקרטיים.
מובן שבמציאות חיינו המורכבת אין משפחה שנראית בדיוק לפי אחד הדגמים (בדיוק כמו שאין משפחה עם 2.4 ילדים,( אולם כל אחד מאיתנו יוכל לזהות ולמקם את המשפחה שלו - לאיזה סוג משפחה אנחנו קרובים? לאיזה סוג משפחה אנחנו רוצים להיות קרובים? מהי המטרה החינוכית בכל אחד מסוגי המשפחות? ומהי המטרה החינוכית שלי, ההורה?
בעבר החברה הייתה אוטוקרטית, וגם המשפחות התאפיינו במערכת יחסים אוטוקרטית: היה מי שציווה, והיה מי שציית. שם המשחק היה ציות. ההורים אמרו, הילדים נדרשו לבצע. הגבולות והחוקים היו ברורים מאוד, אך הילדים גדלו במרחב ללא חופש. המטרה ההורית הייתה לגדל ילד ממושמע. לכן הילד נדרש להסתגל לדרישות החברה ולוותר על הבעת רצון, יצירתיות וביטוי עצמי. התקשורת הרווחת במשפחות כאלו מכונה תקשורת "אל" - אין שיח בגובה העיניים, ההורה אינו מדבר עם הילד אלא אליו: "שב"! "צא"! "בוא"!
| עוד בנושא: |
|
| הורה או מפקד? הכירו את ההורה האוטוקרטי / לין גרנרוט-קפלן |
|
כשקוראים להם הם מגיעים מיד, הם לא מאחרים לבית הספר ובטח שלא מתחצפים להורים. בכתבה הזו תפגשו את הילדים שמעוררים בכם תמיד טיפה קינאה - עד שאתם פוגשים את המפקדים שלהם. 4 סוגי הורים: כתבה שנייה בסדרה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
אב סיפר בקבוצת הורים על עוגמת הנפש של בנו: עידו, בן עשר, הזמין את דני לישון אצלו ביום שישי בערב. עידו היה נרגש מאוד וציפה לבואו של חברו. כאשר דני הגיע, נחפזו השניים שמחים וצוהלים אל חדר הילדים. הם לא ידעו שהשמחה תהפוך בעוד דקות ספורות לאכזבה. אבא של דני צילצל בפעמון, נכנס וקרא: "דני"! כאשר הציצו פניו המחויכים של דני, אמר לו אביו מילה אחת: "הביתה"!
עידו שאל: "אבל למה"? ואבא של דני השיב":סיכמנו שהוא יסמן לי מהמרפסת שלכם שהוא הגיע. אבל הוא שכח. עכשיו הוא יחזור הביתה, ובפעם הבאה הוא כבר לא ישכח." יכול להיות שדני לא ישכח לנפנף לשלום מהמרפסת בביקורו הבא, אבל מה עוד הוא למד מההתנסות הזו? איך הוא הרגיש? לאילו מסקנות הוא עשוי להגיע לגבי היחסים שלו עם אנשים שמהווים עבורו דמויות סמכות?
המשפחה החדשה שצצה בעולם הדמוקרטי, הפוסט-אוטוקרטי, הייתה שונה מקודמתה, אבל לא התאפיינה ביחסים דמוקרטיים אלא באנרכיה: בעוד במשפחה האוטוקרטית לא היה חופש, והיו גבולות וחוקים נוקשים, המשפחה האנרכית הניפה את דגל החופש והחליטה לוותר על חוקים ועל גבולות: "ניתן לו הכל, והוא יחזיר לנו באותה מטבע," חשבו ההורים.
אבל הרעיון לא עמד במבחן המציאות: החופש, ללא חוקים וגבולות, הוא חופש משכר ומשקר. הבית מתנהל על פי רצונם של הילדים. הילד לומד: תפקידי לקבל, ותפקידם של האחרים לתת. אני מרכז העולם, וכולם נמצאים כאן למעני. המפגשים עם המציאות, מחוץ לחממה הביתית, מעמתים את הילדים הגדלים במשפחות אנרכיות עם הפרות חוזה יום-יומיות: אני לא ילד יחיד בגן, לא כולם רוצים ומוכנים לעמוד לשירותי כל הזמן, וזה לא פייר! במשפחה כזו, שבה הילדים הם בעלי הבית, גדלים ילדים שעסוקים בעצמם ובסיפוק רצונותיהם, קשובים מאוד לעצמם אך לא קשובים כלל לסביבתם.
למרות השוני בין שני סוגי המשפחות שהצגנו, האוטוקרטית והאנרכית, בשתיהן מתקיימת תקשורת "אל" - במשפחה האוטוקרטית ההורה מצווה, ובמשפחה האנרכית הילד מודיע מה רצונו ")מים"! "עכשיו.(" בשני סוגי המשפחות מקדשים מטרה אחת ומזניחים מטרה שנייה: במשפחה האוטוקרטית הסתגלות היא ערך עליון ואין מקום לייחודיות. במשפחה האנרכית יש מקום רב לייחודיות של הילד, אלא שעל מזבח טיפוח הייחודיות מוקרבת ההסתגלות. הילד אינו נדרש להבין קודים חברתיים ולהתנהג לפיהם. הוא אמור ליהנות ולהיות מאושר.
| עוד בנושא: |
|
| ההורה המתירני: אצלנו מותר הכול / לין גרנרוט קפלן |
|
האם אתם מרשים לילדים לעשות כל מה שהם רוצים, רק שיהיה בבית שקט, או שלהיפך - תמיד יהיה בבית שקט כי הילד מפחד מכם? על ארבעה סוגי הורים מדברים ספרי ההורות - וזו ההזדמנות שלכם לבדוק לאן אתם שייכים. כתבה ראשונה בסדרה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
במציאות, ילדים שרגילים "לקבל הכל" בבית הם לא כל כך מאושרים. הם מורגלים לראות את עצמם במרכז ולפעול למען אושרם האישי, אך במפגש עם החיים האמיתיים הם נדרשים להתנהג כראוי, ואז הם חווים פער בין העולם שהובטח להם בבית - עולם שבו הם צריכים לקבל ולהיות מאושרים, לבין העולם האמיתי - שבו אנשים נותנים ומקבלים, מתחשבים באחרים ומבטאים את עצמם בתוך מסגרת מקובלת של חוקים וגבולות. קשה מאוד להיות מאושרים כאשר לא מורגלים בהתנהגות שמביאה בחשבון גם את הזולת.
אז רצונו של מי ינהל את המשפחה - רצונם של ההורים או רצונם של הילדים? ומה חשוב יותר - הסתגלות או ייחודיות? שתי שאלות, ולשתיהן תשובה אחת: גם וגם. משפחה שהיחסים בה הם דמוקרטיים מושתתת על שוויון-ערך ועל כבוד הדדי. ההורים הם המנהיגים של המשפחה: תפקידם להכיר את הדרך ואת האתגרים ולמצוא דרכים להתמודד עימם. התקשורת מתקיימת בגובה העיניים, תקשורת "עם" הילד (ולא "אל" הילד.(
המשפחה היא קבוצה קטנה שבה שומעים אותך, מקשיבים לך, אתה יכול לומר מה נעים לך ומה מציק, כולנו - הורים וילדים - משתפים זה את זה בחוויות, ומתקיים בינינו שיח. בתוך מרחב מוגן של חוקים, גבולות והתחשבות, הילדים מתאמנים בחופש לבחור, להביע את דעתם ולבטא את הייחודיות שלהם.
הבית אמור להוות מגרש אימונים לחיים, סבר אדלר. מה מצפה לילדינו בחייהם הבוגרים? זוגיות, הורות, עבודה, קשרים חברתיים. כל משימות החיים דורשות הכרה, הבנה והשתלבות בקודים החברתיים. ולצד ההתאמה הזו רוצה כל אחד מאיתנו להרגיש ייחודי ומשמעותי. המשימה שלנו, ההורים, היא ליצור מרחב מוגן שישמש מגרש אימונים מיטבי לילדינו. אין כאן מאבק שבו אחד מכניע והשני מוכנע. הכוונה היא לשתף פעולה. במאמרים הבאים נבחן את יעילותם של כלים שונים המאפשרים הן להורים והן לילדיהם להגשים את מאווייהם ולהתחשב בזולתם באווירה נעימה ומכבדת - אווירה של שיתוף פעולה.
- אורית רוזנבוים, M.S בפסיכולוגיה, חינוכית יישומית, היא מורה במדרשה להנחיית קבוצות, מכון אדלר. אתם מוזמנים לשלוח שאלות, תגובות והתייחסויות לכאן
.
