תורת הקבצים

"סטארטרק", ההשקה המחודשת והאנרגטית של ג'יי.ג'יי אברהמס לסאגת "מסע בין כוכבים", הוא הסרט הכי מורד של שנת 2009. לפי נתונים שפורסמו ב־thresq.com, בלוג מבית The Hollywood Reporter שמוקדש להיבטים החוקיים של תעשיית הסרטים, לזכותו של "סטארטרק" נרשמו 10.9 מיליון הורדות - טיפה יותר מה־10.6 של "רובוטריקים 2", אבל מספיק כדי לקחת את מדליית הזהב הפיראטית של השנה.

לכאורה, העובדה שבראש הרשימה עומדים שני שוברי קופות היסטריים מבססת את הטענה שהורדות לא חוקיות אינן פוגעות בהוליווד, אלא רק מביאות את המוצרים שלה לצרכנים שמלכתחילה לא תכננו לשלם עליהם. בשנה הכי מוצלחת של הוליווד אי פעם - שנה שבה טור ההכנסות המצטבר שלה, בצפון אמריקה בלבד, שבר לראשונה את מחסום ה־10 מיליארד דולר - זה בטח לא נשמע מופרך. אבל שלב אחד במורד הרשימה, במקום השלישי ועם 9.4 מיליון הורדות, נמצא "רוקנרולה" של גאי ריצ'י - פלופ מהדהד שההכנסות שלו ברחבי העולם הסתכמו ב־25 מיליון דולר בלבד. זה לעומת ה־385 של "סטארטרק" (וה־834 המטורפים של "רובוטריקים").

"איף, מי הביא ספוק?"

תשאלו מה אנחנו למדים מזה, והתשובה החד־משמעית היא שכלום. הוליווד עושה יותר כסף דווקא כשיותר אנשים מורידים סרטים, וזאת כבר תעלומה. אבל מה שבאמת קשה להבין זה מי כאן הביצה ומי התרנגולת. האם סרט כמו "רוקנרולה" - או "שם המשחק", עם קופה עולמית פושרת של 87 מיליון דולר אבל גם מקום שמיני בטבלה הפיראטית - נכשל כי יותר מדי אנשים קיטלגו אותו תחת "עזוב, כבר נוריד את זה"? האם זה עובד בדיוק להפך, והמון אנשים הורידו את "רוקנרולה" ו"שם המשחק" פשוט כי כל כך מעט אנשים טרחו לראות אותם באופן חוקי? ואיך כל זה מסתדר עם סרטים שהם להיטים גם על המסך הגדול וגם בפורמט של טורנט?

לאף אחד אין תשובות. מה שיש זה מבוכה - בעיקר בפרמאונט, שהפיקו את "סטארטרק", ושהסתבכו לאחרונה באורח משעשע בדיוק עם התעלומות הנ"ל. זה קרה בספטמבר, כשה־FCC ערך דיון בנושא פיראטיות. הרגולטור הזמין את פרדריק האנטסברי, מספר שלוש בהיררכיה של האולפן, לדבר על המקרה של "סטארטרק"; האיש דפק נאום על זה שהורדות הפכו From geek to sleek (כלומר, מקטע של חנונים לקטע של מגניבים), ובכלל, כמה קל ונוח להוריד היום סרט. ומה נהיה? עותק וידאו של הנאום דלף לרשת והופץ בכל האתרים הפרו־פיראטיים לאמור "היי, אפילו בפרמאונט חושבים שאנחנו מגניבים". והנה כל התסבוכת הפיראטית בסיפור קצר אחד.

תיבה של איש מת לבולבול

מבקרנו יצא שמח מ"הקופסה". זאת בניגוד להערכות המוקדמות שלנו, שלפיהן הוא עומד לצאת עליז מ"הארון"

נראה לי שממש עכשיו, אי שם במפרץ הפרסי, דובאי תופסת תחת על מצב האשראי של ריצ'ארד קלי. הבמאי־כותב של "דוני דארקו" - נו, ג'ייק ג'ילנהול? ארנב ממש גדול? - מעולם לא הצליח למנף את המעמד הפולחני שנוצר לסרט הביזארי והמבריק ההוא מ־2001: השני שלו, Southland Tales מ־2007, גרף ברחבי העולם סכום עוצר נשימה של 374,743 דולר; ועכשיו מגיע השלישי שלו, "הקופסה", עם קופה אמריקאית צנועה של 14 מיליון דולר והייפ שמעלה בדעתך משחק ליגה של הפועל חולון. אבל אל תיתנו לשקט להטעות אתכם, כי הסרט הזה הוא הברקה שעברה מתחת לרדאר.

"אין זיתים?"

"הקופסה" הוא עיבוד חופשי של הסיפור הקצר "כפתור, כפתור" מאת ריצ'ארד מתסון, שמצידו עובד בשנות ה־80 לפרק בשם זהה ב"אזור הדמדומים". שזה מבריק בפני עצמו, כי בבואך לעשות מותחן מדע בדיוני עם סאבטקסט מוסרי מובהק, קשה לי לחשוב על בסיס לרימייק - או ליתר דיוק מייקאובר - מוצלח יותר מהסדרה ההיא. קחו תקציר, שתבינו ממה אני מתלהב: בעל ואישה מקבלים קופסה מסתורית מאיש מסתורי לא פחות. אם תפתחו אותה ותלחצו על הכפתור שבפנים, אומר להם האיש, מישהו שאתם לא מכירים ימות ואתם תזכו במיליון דולר. לא תלחצו, לא כסף. מה אתם אומרים, בסיס סיפורי טוב או בסיס סיפורי טוב?

בכל מה שנוגע לביצוע, קלי הלך על איפוק שמאוד הולם את השלד העלילתי המצומצם הזה. הוא מיקם את הסרט באמצע שנות ה־70, על הלואו־טקיות הנגזרת מזה ואפילו קשת הצבעים הדהויה־משהו שהולכת יד ביד עם התקופה; הוא התקמצן על אפקטים מיוחדים במידת האפשר, ונמנע מסצנות מד"ב גרנדיוזיות־קלאסיות באופן כמעט מוחלט; הוא, בקיצור, לקח מעשייה קטנה ועשה ממנה סרט קטן, בטח בסטנדרטים של מדע בדיוני מייד אין אמריקה.

הכוכבת החד־משמעית של קלי היא קמרון דיאז, לראשונה בתפקיד מובהק של MILF, ויש לציין שהיא חוצה את הרוביקון הזה בהצלחה גדולה. וזה שהדמות שלה, כמו כל הנשים האחרות בסרט, מדיפה ריח חריף של מיזוגניה? זה כנראה מפני שנפשו של ריצא'רד קלי רדופה לא רק על ידי ארנבים ענקיים. אבל עזבו, הרי זה ממש לא המקום להתלונן על גבר שיש לו אישוז עם נשים.

• הקופסה, 14.1 בבתי הקולנוע
  

מה נראה לכם, איך יכול להיות סרט אימה בשם - המקורי, אנחנו לא מדברים פה על נזקי תרגום - "הרדיפה אחרי מולי הארטלי"? אז ככה הוא. זניח, שכיח, עובר ממול. אחרי הכל, אנחנו מדברים פה על מין "תינוקה של רוזמרי" עם טאץ' של "שלגייה", כלומר מצב שבו הצאצאית־מן־השטן נדרשת למכור את נשמתה לאביה הביולוגי רק בהגיעה לגיל 18 ולא כבר בפגייה. הרי בדיוק על סיפורים כאלה נוהג אבי לומר "אזוי".

ברגיל אני משתדל לא לכתוב בכלל על סרטים שלא עושים לי כלום לטוב או לרע, ואני לא חורג כאן ממנהגי, כי "מולי הארטלי" בהחלט עשה לי משהו: הוא עיצבן אותי. כלומר לא הוא גופא, אלא העובדה שאת השום־כלום הזה אפשר לראות כאן בבתי הקולנוע, אבל את סרטי האימה הכי טובים שיצאו ברחבי העולם בשנה־שלוש האחרונות - "הכנס את האדם הנכון", "היתומה", Martyrs, El Orfanato, ויש לי הרבה יותר שמות מאשר מקום - לא. כאילו, חשבתי שרק את הקומדיות הכי טובות חוסכים מאיתנו. אבל אתם יודעים מה? אזוי.

• הרדיפה אחרי מולי הארטלי, בקולנוע, אבל בטח לא להמון זמן