מה שהיה נסבל ובסדר כשהיינו ''סתם חברים'' הופך להיות קריטי ומשמעותי כשמתווספת לו הסיומת 'לתמיד'"
את מתארת קשר ש'קרה' וזרם לו בנחת, אבל בלי הרבה מחשבה על ההשלכות של התהליך שאתם נתונים בו, ועל העתיד והמשך הדרך. זה נשמע מאוד נעים, להתגלגל ככה, לחסוך מעצמכם שאלות והחלטות קשות"
כל דיבור על חתונה מוביל שוב ושוב למריבה
לא רוצה לוותר עליו, הוא יותר מדי יקר, אני גם מאמינה שיש ביננו המון, אבל עד לאן? אם התקופה הזו היא פרומו של "איך הולכים להיראות חיינו", אז עם כל הכאב והשבר, אני בורחת
זה התחיל רגיל, חברים משותפים הכירו בינינו. ההתחלה היתה נחמדה, לא יותר, אבל בהחלט הספיקה כדי להישאר יחד. שנינו היינו אחרי מערכות יחסים, רצינו בעיקר לנוח, אז החלטנו, החלטה ללא מילים, שננוח זו בחיקה של זה וזה בחיקו של זו. כך חלפו כמה שנים, כשלפתע שמנו לב שהשעון מתקתק, שנינו כבר החלפנו קידומת אל עבר הגילים היותר מפחידים של החיים, ההורים לחצו, סיימנו כבר ללמוד, התחלנו לעבוד, היינו מסודרים כלכלית, נגמרו התירוצים...
עד השלב הזה הכל היה סבבה ויותר, האהבה הגיעה בהחלט, היו תקופות טובות יותר וטובות פחות, אבל שלטו שם אהבה והבנה וחיבור ועוד הרבה דברים יפים, החברים הצביעו עלינו כזוג של השנה. עד כאן הכל סבבה, לא?
ואז התחלנו לדבר על נישואים. מבחינת שנינו אין ילדים בלי טבעת, כך שזה התחיל לבעור. דיבורים דיבורים דיבורים, ופתאום שמנו לב כמה קשה עלינו ההחלטה שבעצם ידענו שנחליט אותה כבר שנים, דיברנו כל הזמן על עתיד משותף בכלל בלי לשים לב.
נכנסנו לתקופה קשה, אולי הקשה ביותר שהיתה לנו אי פעם. הפחדים תורגמו לכעסים, משקעי העבר יצאו בצורת ויכוחים, האשמות וכו'. ניסינו לשקם פעם אחר פעם, הצלחנו קלות ושקענו שוב. כבר שבועות ארוכים שזה המצב, מדברים על חתונה ורבים, פעם זה פעם זה.
ואני תוהה, כמה חשיבות לייחס לזה? יש מאחורינו שנים ארוכות של קשר נעים, נוח, עם המון אהבה. מצד שני, אני מרגישה שאני מאבדת את המוטיבציה לשקם אחרי כל המעידות האלו. ןבכלל, אני שואלת את עצמי, אם את רגע האמת אנחנו לא צולחים, מה בכלל יצא מקשר כזה?
אני לא רוצה לוותר עליו, הוא יותר מדי יקר, אני גם מאמינה שיש ביננו המון, אבל עד לאן? אם התקופה הזו היא פרומו של "איך הולכים להיראות חיינו", אז עם כל הכאב והשבר, אני בורחת. אם זה רק לחץ מצטבר או פחד או מתח, אני מוכנה להמשיך להתמודד. מוכנה אמרתי? רוצה.
תשובה:
כמו באגדות, יום אחד הנסיכה מתעוררת. אבל, בניגוד לאגדות, ההתעוררות במציאות מובילה בדרך כלל להתבוננות על המציאות, לבירור האם אכן זה הנסיך והאם הוא באמת נסיך.
מה שאת מתארת נשמע כמו תהליך חשוב של קריאה לסדר, שאלות ובדיקה של החלטות, שהתקבלו ככה, כבדרך אגב, מתוך נוחיות וללא מחשבה רבה. אז קודם כל – ברכותיי! התעוררת וכעת את מרגישה במלואם את הרגשות ההולמים החלטה כה גדולה: הרגשה של ספק, ופחד, ותקווה, והתלבטות ועוד.
הפסיכולוגים קוראים לזה "זמן ילדים"
עוד מבט:
רק לא לצאת הביץ' שרודפת אחרי שמלה לבנה / ורד בן
שבע שנים היא עם בן זוגה, לצורך העניין אקרא לו יריב (התחושה היא שהוא הופך בהדרגה לכזה). שבע שנים ארוכות, מלאות חוויות, נסיעות, טיולים, עליות ומורדות ו... כלום לא מתקדם. פלא שהיא רוצה לדעת לאן היא מתקדמת?
את מתארת קשר ש"קרה" וזרם לו בנחת, אבל בלי הרבה מחשבה על ההשלכות של התהליך שאתם נתונים בו, ועל העתיד והמשך הדרך. זה נשמע מאוד נעים, להתגלגל ככה, לחסוך מעצמכם שאלות והחלטות קשות. הפסיכולוגים קוראים לזה "זמן ילדים", כלומר, התחושה הקיומית הנעימה הזו, שיש את כל הזמן שבעולם, שהמציאות תדאג לנו ולא צריך להחזיק את ההגה, החיים נוסעים להם מעצמם. כל זה אפשרי בהחלט, כל עוד אין שום רצון במשהו שונה מהשיגרה, בהתפתחות או תוספת לחיים כמו נישואים, הקמת משפחה, מעבר דירה וכדומה. החלטות כאלה לא יכולות להתרחש בזרימה הנינוחה, הן דורשות לעצור את הרכב, להוציא מפות, לבחון את האפשרויות ולהחליט לאן פונים –
אל פרידה וחיפוש אחר קשר חדש, אולי התאהבות, אולי סתם משהו אחר ומגוון, או לעבר המשך החיים המשותפים אך עם עיניים פקוחות יותר לגבי מה שיש לכם, מה שאין, מה שתצטרכו לחזק בהמשך ומה שמסתדר "מעצמו".
ואולי יש עוד כיוונים שתוכלו לבחור מתוך מחשבה יצירתית ומתוך בירור אמיתי של מה שאתם רוצים וצריכים בשנים הקרובות.
בכל מקרה, נראה שכדאי להקשיב למריבות. לא ציינת את התכנים, על מה אתם רבים, אבל לי נשמע שמאחורי המריבות יש בירור ובדק בית לגבי מה באמת כל אחד מכם מביא לקשר, מה האכזבות והתסכולים שלכם זה מזה? מה הדברים שהייתם רוצים לשנות? מה ממש בלתי נסבל ומה נסבל? וכדומה, שאלות שלא קל להציף ולא קל להתמודד איתן, אבל זה חשוב מאוד כדי שתוכלו להרגיש שמיציתם את ההתלבטות וההחלטה התקבלה בלב שלם כל האפשר.
"להתחתן זה כמו לאכול את אותו הקורנפלקס בכל בוקר"
באופן כללי, כשזוג מחליט להיות "רציני" כלומר, לקשור את היחסים לעתיד ולבנות משפחה, עולים באופן טבעי הרבה יותר חששות, והביקורת הרבה יותר נוקבת. מה שהיה נסבל ובסדר כשהיינו "סתם חברים" הופך להיות קריטי ומשמעותי כשמתווספת לו הסיומת "לתמיד". מילא שהוא או היא לא (מסודר / קשוב / מפרגן / מיני). אבל מה, תמיד הוא לא יהיה כזה? כמו שג'רי סיינפלד אמר: "להתחתן זה כמו לאכול את אותו הקורנפלקס בכל בוקר" - אז כדאי שהקורנפלקס יהיה מעולה. ומה לעשות, שכל אדם, גם המקסים והאהוב ביותר, לא יוכל לענות על כל הצרכים וכל רשימת התכונות שהיינו רוצות. וגם הקשר, טוב ככל שיהיה, תמיד יהיה בו משהו פחות מדי ומשהו יותר מדי, נינוח מדי במקרה שלכם, סוער מדי במקרים אחרים, מרוחק קצת, שכלתני קצת.
אז אם נחזור לשאלתך, אני חושבת שהמריבות וסערת הרגשות שהתעוררו אצלכם מסמנות דבר חיובי וחשוב - בירור ובדיקה אותנטיים של ההתלבטות לגבי המשך היחסים. אני מציעה לכם לשים את השאלות האלה על השולחן, לנסות לא להיפגע, וליצור רשימה של "בעד ונגד" של הדברים הטובים שאתם מוצאים זו בזה ושל הדברים השליליים, לשוחח על זה, לחשוב איזה דברים תוכלו לשפר ולחזק עם השנים ואיזה דברים הם נתון שאי אפשר לשנותו. אני בטוחה שתהליך פתוח כזה יעזור לכם להחליט. ואם זה לא ילך בכוחות עצמכם, ניתן לפנות לכמה פגישות ייעוץ עם מטפל/ת זוגי שיעזור לכם לברר ולשאול את השאלות החשובות.
בהצלחה!
עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות,
ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
