בית כלא לרייטינג

חדשות טובות וחדשות פחות טובות. מה אתם מעדיפים קודם? החדשות הטובות הן שערוץ 10, במודע או שלא במודע, מתחיל להפנים את הדרך לצבור צופים. בזמן שממול בערוץ 2 נמשכת "היסטריית הבית", בערוץ 10 התעסקו ביאיר קליין, ששיגרר את עצמו לקולומביה לפני יותר מ-20 שנה, ברח ונשפט שם שלא בפניו על אימון אנשי קרטל סמים, רק כדי למצוא את עצמו בשנה שעברה עצור ברוסיה, שכבר החליטה להסגיר אותו לקולומביאנים.

"גנרל קליין". לא גורע צופים מערוץ 2, אלא מוסיף אחרים (צילומים: ערוץ 10)

הפריים-טיים של "קשת" בערוץ 2 הוא דרקון. בעולם של נתוני רייטינג הולכים ונסוגים הוא מצליח להביא 30 אחוז פחות או יותר, שבוע אחרי שבוע. ערוץ 10 לא באמת יכול להעמיד תחרות לסוג כזה של שואו. אבל מה שהוא יכול לעשות, מה שהוא אמור היה לעשות, ומה שהוא כנראה עושה, הוא הדבר היחיד שעשוי באמת להציל אותו - להעמיד אלטרנטיבה.

לא ברור אם מישהו בערוץ המסחרי השני באמת הזקיף בגאווה את עמוד השדרה שלו ואמר "אני מעמיד אלטרנטיבה". בכל זאת, מדובר בסרט דוקומנטרי. אבל אם זה אכן היה השיקול - שאפו.

הידיעה שממול משדרת מפלצת הרייטינג מלוך-נס בדרך כלל ממריצה את גופי השידור למזער את הנזק ולשבץ מולה משהו כמה שפחות יקר. "רשת" עשתה את זה כשערוץ 10 שידר את "הישרדות". עכשיו תורו של 10 להתפתל.

אז החדשות הטובות הן שערוץ 10 שם רצועה דוקומנטרית או תוכנית תחקירים מול "האח הגדול". נכון שהרייטינג לא אחיד. הסרט "הנשים של אבא" זכה ל-7.6% מול 31% אחוזים לרצועת השידור המקבילה בערוץ 2, "משפחה בשבי", על משפחת שליט, רשם 10.6% למרות הבאזז שנוצר סביבו, הסרט על מוני פנאן השיג שמונה אחוזים מול 33, אבל "המקור" רשמה עשרה אחוזים צפייה מול 30 למתחרים.

נכון, לא מדובר באחוזים שמאיימים להתפרץ מהטבלה, אבל בערוץ שממילא נע סביב החד-ספרתיות, מדובר בסוג של הישג. הנתון האחרון מעניין במיוחד, כי הוא מוכיח שכאשר הערוץ מעמיד אלטרנטיבה, ההצלחה שלו (צנועה ככל שתהיה) לא מגיעה על חשבון השואו הבידורי שמשודר מולו, לא מפלחת צופים מהשכנה, אלא מביאה בדיוק את אלה שמלכתחילה לא התכוונו לצפות בערוץ 2, ואם לא היו מגיעים ל-10, היו צופים כנראה בערוץ 1 או בכבלים או בלוויין או לא בכלל.

בעצם לא קרה פה כלום

החדשות הפחות טובות, ספציפית לגבי "גנרל קליין", הן שקודם כל קליין עדיין יושב בקלבוש ברוסיה, וממתין לנס מדיני, או אולי אלוהי, שיציל אותו משם. וזה - כבר לא נעים.

מעבר לזה, הסרט הבטיח לספר את הסיפור יוצא הדופן של קליין, אבל העובדה שכרגע קליין עדיין כלוא ברוסיה ואין שום מושג אם הוא אכן ישוחרר לישראל, משאירה את הסיפור פתוח, נטול קתרזיס. הסרט מסתיים בתחושה שבעצם לא קרה בו כלום.

קליין. מה עשינו בכלל, אם הוא עדיין כלוא?

הסרט עצמו מתמקד במאמצים שמשקיעים המשפחה והחברים של קליין מסיירת "חרוב" בגזרה המשפטית ברוסיה, ובניסיונות להאיץ במשרד החוץ לבקש מרוסיה להחזיר את קליין לארץ. יש משהו יפה ואולי תמים בהצגה מצד אחד של אנשי "חרוב" בדימוס,

עד כמה המדינה אמורה לשמרטף אדם שמגדיר את עצמו כחולה סכנות, ונמשך שוב שוב לגזרות מפוקפקות לטובת רווחים אישיים, יהא עברו הצבאי מפואר ככל שיהיה? אם אדם כמו פולארד עדיין כלוא, למה שקליין יקבל סיוע?

ומצד שני - אם תמורת אלחנן טננבאום שוחררו מאות אסירים בטחוניים, למה שקליין לא יקבל תמיכה ממשרד החוץ?

דווקא על הסוגיות האלה הסרט מתעכב פחות, וחבל. כי באין התקדמות פנימית מורגשת, הוויכוח הזה הוא הנכס העיקרי של הסרט.