שתף קטע נבחר

אמריקה של נייר

התחנה הבאה במסעה של אסנת בעקבות "בדרכים" של קרואק היתה ניו יורק, המקום אותו כינה קרואק "עיר של נייר", וברח ממנה בצדק כל חורף. פרק שישי בסדרה

"אלוהים, נשבר לי אז לגמרי מהחיים. אבל המטורף הסיע אותי הביתה לניו יורק. פתאום מצאתי את עצמי בטיימס סקוור. נסעתי שמונת אלפים מייל ברחבי היבשת האמריקאית והנה חזרתי לטיימס סקוור.

 

וישר אל תוך שעת העומס, שגרמה לי לראות בעיני הדרכים התמימות שלי את הטירוף המוחלט והקדחתנות המדהימה של ניו יורק, שמיליונים על מיליונים בה תמיד רודפים אחרי הכסף בינם לבין עצמם... חוטפים, לוקחים, נותנים, נאנחים, מתים... המגדלים הגבוהים של הארץ... הקצה השני של הארץ... המקום שבו נולדת אמריקה של נייר". (מתוך  "בדרכים", עמ' 223)


המקום בו נולדת אמריקה של נייר (צילומים: אסנת איטה סקובלינסקי)

 

יצאנו מאשוויל לכיוון וושינגטון דרך הרי הסמוקיס. הם מהווים חלק מ"הרכס הכחול" האדיר והיפה שנמשך משם עד לצפון מזרח ארה"ב. הירח הופיע במלואו בפעם השנייה באותו החודש - תופעה נדירה  (Blue Moon) שמתרחשת רק פעם בעשור.

 

הלבנה הכחולה פתחה פער קטן מעל הרכס הכחול. משהו בקור, בירוקת העד העדינה, ובזוהר הכחול של ההרים מייחד את חבל הארץ הזה לעומת הדרום והצפון של ארה”ב. זהו המזרח הנוגה שהולך ומתכהה ככל שהוא מגיע לניו יורק, וכך האיר זוהרן של פילדפיה, וושינגטון ובולטימור את האופק כמו הילה גרעינית. אפוקליפסה כתומה הבהירה את הכבישים. עצי מחט עדינים ניקבו את השמיים הסגלגלים. 


תחת ירח כחול שמאיר את הכל

 

נסענו כל הערב והגענו מאוחר בלילה למארחינו מאתר הקאוצ'סרפינג, גיל וננסי. הם היו כל כך נרגשים לארח אותנו לאחר ביקורם האחרון בישראל, לכן התעקשו ללוות אותנו בכל מהלך שהותינו. בילינו בוושינגטון יום שלם של גשם ואתרי חובה.

 

אין דבר שנוא עלי יותר מלהיות התיירת הממוצעת, אבל אם אתה כבר שם אז צריך לראות את הקפיטול, אנדרטת לינקולן והפאלוס הענק המזדקר ביניהם. עברנו את שכונת ג'ורג'טאון המקסימה ורובע דופונט סירקל הבוהמי ויצאנו לפילדלפיה. היינו עייפים ולמעשה כל מה שרצינו היה להגיע לניו-יורק

 

גולשי הספה בפילי

בפילי אירחו אותנו כריס ואנה, גם הם גולשי ספה. כריס הוא סופר יבשושי שכותב על גלגולי נשמות במצרים ואנה היא מקסיקנית חמת מזג. זה היה ערב השנה החדשה, ואנחנו רק רצינו לישון. לילות השתייה וימי המסע התישו אותנו. לקראת חצות נסחבנו למפגן הזיקוקים מרהיב על נהר הדלוואר, ונסענו חזרה כשאנו חולפים על פני נערות שיכורות בחגורות המתיימרות להיות שמלות, שהציפו את המדרכות.


הטירוף והקדחתנות

 

בדרך סיפרה אנה על ההסתבכויות שלה; כריס והיא היו פעם זוג ודייגו, החבר הנוכחי, מקנא בשותפות שלהם בדירה. אבל לדייגו כבר היו 3 ילדים מנישואים קודמים, לכן אנה מפחדת מהקשר איתו. למעשה, היא מחכה שכריס יתבגר כדי שבעוד חמש שנים יתחתנו.

 

בבוקר השארנו את משולש האהבה מאחורינו והלכנו לאכול את הכריך המקומי הידוע - "פילי צ'יז סטייק". יש שני דוכנים מפורסמים שרצינו להשוות ביניהם. האחד הוא המקורי והשני חקיין וגזעני. "הזמינו באנגלית, זו אמריקה", אמר השלט מעל ג'ינוס סטייקס.


"הזמינו באנגלית, זו אמריקה" 

 

בחמישים השנים האחרונות המוני היספנים היגרו לארה"ב. אמריקה הפכה להיות ארץ רב תרבותית: חמישית מתושביה הם לא לבנים. ההיספנים מרכיבים את המיעוט העיקרי, ואחריהם שחורים, אסיאתים ועוד. לא כל האמריקאים מרוצים מזה. ג'ינו בעלי הסטקייה היה רוצה לראות אמריקה אחידה ואנגלוסקסית. התפתיתי להזמין כריך בעברית אבל ויתרתי, גם ככה הכריך הטעים ביותר בארה"ב הוא בוריטו.

 

המצעד העצוב עם הטיימינג המשונה

הלכנו משם לקרנבל "מאמרס דיי" - המצעד העצוב ביותר שיצא לי לחזות בו. מי מוליך מצעד ביום שאחרי חגיגות השנה החדשה, כשכולם מנסים להתאושש ממסיבות האתמול? חלפנו על פני המדרגות המפורסמות של המוזיאון לאמנות, בתחתיתן קבוע פסל של הדמות הקולנועית "רוקי". יצאנו אל התחנה הסופית, העיר האהובה, המקור לכל מסעות קרואק - ניו-יורק.


מאמרס דיי. מצאו להם זמן לעשות מצעד

 

קרואק לא אהב את ניו יורק, הוא קרא לה עיר של נייר. בהזדמנות הראשונה שהיתה לו העביר את כל משפחתו לדנוור, מעבר שלא צלח. אני תמיד הרגשתי בה בביתי, כבר חרשתי לא פעם אותה ואת רחובותיה המרושתים. אבל אף פעם לא הגעתי אליה בחורף כמו עכשיו.

 

קרואק, בניגוד אליי, טייל באביב ובקיץ כשמזג האוויר היה טוב, והעביר את חורפיו עם אמו בלונג איילנד. הוא עשה זאת כי החורף של ניו יורק אכזרי, הקור רטוב ומגעיל והרוח חסרת רחמים, וכך גם מצאתי את עצמי מסתגרת בבית דודני בברוקלין. ישבתי שם יומיים, עייפה מהדרכים, יוצאת רק כדי לכבס ולקנות מצרכים. סאם היה חייב לחזור לחוף המערבי, בן דודי חזר מחופשת הסקי שלו ואני הלכתי לישון אצל גולש ספות אינטרנטי מהובוקן, ניו ג'רזי - שכונתו של ניל קסידי וגם של פרנק סינטרה.


עוד לא התאוששנו ממסיבות השנה החדשה

 

דרו היה הגולש המגעיל ביותר שאי פעם ישנתי אצלו, וקשה לי להאשים אותו; אשתו נכנסה להריון וברחה לאוסטרליה, משאירה את היאפי הצעיר בדירה בורגנית מלאה בתמונות חתונה. הוא אסר עלי לשהות בביתו בלעדיו וסחב אותי לבר ספורט לראות משחק פוטבול עם חבריו. הוא התנצל על זיפיו המעטים ועל שערו הלא מסורק. חשבתי שאמות משעמום. לא התחשק לי לנסוע למנהטן העמוסה בתיירי החגים. הלכתי לקנות סיגריות וראיתי בפינה חנות סיגרים.


אי אפשר בלי הקפיטול, מתברר

 

"גוטן טאג", בירכו אותי הגברים שישבו בפנים, עישנו סיגרים וצפו במשחק. "לא, לא משם", עניתי והם פרצו בצחוק. "זה המילה היחידה שאני מכיר בשפה זרה", אמר האיטלקי. הם הזמינו אותי לסיגר. ההרכב האנושי נשמע כמו בדיחה גרועה: איטלקי ג'וקר, קבלן אירי ומורה יהודי. האיטלקי לא הפסיק לנסות לשדך אותי למורה. "שניכם יהודים, זה זיווג משמיים”.

 

מה עושים עם העיר הזאת?

"בעד מי את?" שאלו אותי.

"לא מכירה פוטבול, אני מעדיפה כדורגל".

"אז בכדורגל?"

"מנצ'סטר יונייטד", זרקתי בלי לשים לב ששניים מהם לבשו חולצה של ארסנל. השניים קמו ממקומם ואם לא הייתי

נעזרת בקסמיי הנשיים - היו מכסחים אותי.

 

ברחתי משם בחזרה לבר. דרו וחבריו הלכו לדירה של אחד מהם לעשן משהו. הם גלגלו שם ג'וינט בתוך עלה של סיגר. “בלאנט", כך מכונה הסגנון שיובא מג'מייקה. סחבתי כמה שאיפות מהסיגר הירקרק וזהו. אל תשאלו אותי מה קרה לאחר מכן. דרו העיר אותי בשמונה והוריד אותי במנהטן. לא יכולתי לסבול את מנהטן פתאום.

 

נסעתי לוויליאמסבורג, השכונה ההיפסטרית, וגיליתי שהפכה לבורגנית. ירדתי לפארק סלופ לאכול עם בני דודי, קניתי להם גבינה ב-15 דולר מתוך החמישים שנשארו לי. באמת שלא ידעתי מה לעשות עם העיר הזאת.

 

לכל המדורים של "בדרכים" לחצו כאן

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ג'ק קרואק בדרכים
עטיפת הספר
גוטן טאג. רוצה סיגר?
צילום: אסנת איטה סקובלינסקי
לאתר ההטבות
מומלצים