לארי פיצג'רלד, אריזונה קרדינלז.
עם כל הכבוד למהלכי הגנה גדולים ולמסירות על 40 יארד, הרגעים הכי גדולים בפוטבול הם אלה שבהם הרסיבר מצליח לתפוס כדור שנראה כאילו כבר עשה את דרכו אל מחוץ לאיצטדיון. ואף אחד לא עושה את זה טוב יותר מלארי פיצג'רלד.
כשמסתכלים על הסטטיסטיקה שלו בעונה הרגילה, מגלים שפיצג'רלד לא נמצא אפילו בחמישייה הראשונה של הרסיברים בליגה מבחינת תפיסות, או צבירת יארדים אחרי תפיסות. הוא לא הכי גבוה, לא הכי חזק, ובטח לא הכי קשוח. אז מה סוד הקסם? ובכן, בעיקר העובדה שהאיש מושפע מהגרביטציה כמו קוסמונאוט סובייטי שנשכח בחלל. כיסוי כפול, חיפוי משולש - לא משנה מה זורקים עליו מאמני ההגנה של היריבות, פיצג'רלד פשוט עולה לאוויר עד שהתחת שלו מגיע לקו הקסדות של המגינים, שוהה שם כמה דקות, ואז נוחת כשהכדור מרותך לו לחזה. לפעמים נדמה שאם הקוורטרבק שלו קורט וורנר רק מתחיל להילחץ, הוא פשוט זורק כדור בכיוון הכללי של פיצג'רלד מתוך אמונה שההוא כבר יסתדר.
"לפחות לא צבעו אותי בלילה עם משחת נעליים"
(צילום: אימג' בנק / Getty Images)
בסופרבול, כאמור, לא תוכלו לראות אותו (כי אריזונה שלו קיבלה בפלייאוף 31 הפרש מהסיינטס,
זה למה), אבל אם תזפזפו ל־ESPN בהחלט ייתכן שתיפלו על הפרומו המדליק בכיכובו שרץ שם אחת לדקה: פיצג'רלד עובר בנונשלנטיות במשרדי הערוץ, ותוך כדי שיחה עם איזה שדרן מצליח לתפוס בשנייה האחרונה כל מיני תמונות שנפלו מהקיר, כוסות שנפלו מהשולחן או מעודדות שנפלו מהסולם. יפה להם.
דונובן מקנאב, פילדלפיה איגלז.
תראו, יש עוד לפחות ארבעה קוורטרבקים שמגיע להם להיות השנה בסופרבול, רק שמקנאב קשישא מקוטלג אצלי חזק בקטגוריית העדפה אישית. הבנאדם סגר השנה את עונתו ה־12 בפילדלפיה, והאפשרות שיסיים את הקריירה שלו בלי "הטבעת הגדולה" הופכת למוחשית יותר ויותר. וזה לא שהוא לא היה קרוב: הוא הוביל את האיגלז לגמר ה־NFC שלוש פעמים רצופות, רק כדי שיקבלו שם בראש ויחזרו בוכים לפילדלפיה. בניסיון הרביעי הם דווקא הצליחו לנצח ולעלות לסופרבול, הפעם בשביל להפסיד בשלוש נקודות לפטריוטס. כדי להעצים את הטראומה, הדבר היחידי שאוהדי האיגלז זוכרים מהמשחק ההוא זה את מקנאב מקיא באמצע ההאדל לפני מהלך מכריע (כנראה כתוצאה מהתייבשות, אבל לך תדע), ודופק להתקפה שלו את כל המומנטום של הדרייב.
צילום: AP
ההתחלה של מקנאב בליגה דווקא היתה מצוינת. בשלוש העונות הראשונות שלו הוא העמיד נתונים מרשימים כמו יחס טאצ'דאון־אינטרספשן של 34:62, שהקנה
לו את המקום הרביעי בהיסטוריה של הקטגוריה (אחרי אגדות כמו ג'ף גרסייה, ג'ו מונטנה וסטיב יאנג). הבעיה היא שמאז אותו סופרבול דבקה במקנאב תווית של קוורטרבק שלא מסוגל לנצח משחקים צמודים, ועכשיו נראה שגם בהנהלה כבר לא ממש בונים עליו. העונה כבר הוחתמו לצידו מייקל ויק - בדיוק, הקוורטרבק שישב בכלא על ארגון קרבות כלבים - וגם קווין קולב, שנבחר לאחרונה בדראפט ועדיין מחכה להזדמנות אמיתית. עקרונית, מקנאב חתום בפילדלפיה לעוד עונה. מעשית, הסיכוי להוציא ממנה משהו מוחשי הוא כמעט אפסי. אבל חפיף, הוא בטח מתנחם בזה שאני בעדו.
דמרקוס וור, דאלאס קאובויז.
גם הליינבקר של הקאובויז יגיע השנה לסופרבול במיאמי רק בתור צופה. העונה נגמרה לו בסיבוב השני של הפלייאוף, כשדאלאס שלו נשחטה במינסוטה 34:3.
כמו פיצג'רלד, גם וור גדול יותר מהמספרים שלו. נכון שהסטטיסטיקה של שחקנים כמו ג'ראד אלן ממינסוטה או אלביס דומרוויל מדנבר מרשימה יותר מבחינת כמות סאקים ותאקלים, אבל אין שחקן הגנה שמפחיד את התקפות היריב יותר ממנו. הסיבה לכך נעוצה באופן שהוא מתקל את הקוורטרבקים שאחריהם הוא רודף, ואסביר: אם הוא יחשוב שלקוורטרבק אין סיכוי לאבד את הכדור, הוא יתרכז בלהתנפל עליו בצורה שתיראה מהצד כמו גורד שחקים שמתמוטט על פינצ'ר.
צילום: AP
במקרים שה־1.94 מטר ו־119 קילו שלו מצליחים לחמוק מאחורי האופנסיב ליין, והצלב על הכוונת שלו כבר ננעל על הקוורטרבק מאחור, דמרקוס יעדיף להוריד פצצה ב־200 קמ"ש על היד הזורקת של הקוורטרבק. כשזה עובד כמו שצריך, מכה כזאת תגרום לו להפיל את הכדור. וזה בדיוק מסוג המהלכים שיכולים לשנות מומנטום של משחק. בתור בונוס, זה גם גורם לערעור הביטחון של הקוורטרבק במקרה הטוב, או לזרוע חצי מתפקדת עד לסוף המשחק במקרה הרע.
מה שכן, בסגנון המשחק הפראי הזה יש גם סיכונים. את המשחק האחרון שלו בסן דייגו, למשל, וור סיים מוקדם מהרגיל אחרי שתיקול מוטרף מדי הראה לכל אמריקה שגם הצוואר האנושי יכול להתכווץ ולהיפתח כמו אקורדיון אם לא נזהרים. ובינינו, כדאי לו להיזהר. הרי רק הרגע הוא חתם על שש שנים נוספות בדאלאס תמורת הסכום ההגיוני של 78 מיליון דולר.
