הגוף לומד וזוכר

אריאל לוריה (המכונה מר מאגו בפי תלמידיו) הוא אחד ממורי הקפוארה החשובים בארץ ונחשב לאחד מאמני הלחימה המדורגים ביותר באמנות הברזילאית מחוץ לברזיל. בשבילו, לימוד וחינוך הם דרך חיים, באמצעותם הוא מוצא לא מענה לתחושת השליחות המקננת בו, אלא גם גאולה אישית מהחסכים אותם חווה בעצמו בתור ילד.

"כשש שנים".

כשהיית ילד היה לך מורה שהערצת?

"המורה שלי לחיים הוא יוסי שריף”.

מה היה כל כך מיוחד בו?

"אני גדלתי ללא משפחה, ודמות האב בחיי הייתה מאוד חלשה. חיפשתי דמויות גבריות שיראו לי דרך נכונה לחיים. אני זוכר איך בתור ילד קטן התאהבתי בג'יימס בונד כדמות מאצ'ואיסטית וחזקה, אבל היא לא הייתה דמות מוחשית שיכולתי ללמוד ממנה בחיים האמיתיים. מה שאהבתי ביוסי זה שקודם כל היה אכפת לו ממני. הוא היה אנושי, היה לידי, הדריך אותי ותיקן את הטעויות שלי”.

איזה מין ילד היית?

"הייתי חננה. כשהייתי קטן כולם בכיתה נורא אהבו אותי, אבל גדלתי בשכונה די קשה בבת ים, ואימי חששה שאסתובב עם שאר הילדים. היא אילצה אותי להסתגר בבית אחרי שעות הלימודים וכך איבדתי את הקשר עם החברים. במהלך הזמן, זה אפילו התחיל לפגוע בי מאוד. הילדים שהפסיקו לראות אותי התחילו לקרוא לי 'בובונת' עקב ההסתגרות שלי בבית והלגלוג שלהם גרם לי להסתגר בתוך עצמי אפילו יותר. לא היו לי קשרים רבים והרגשתי זר.

במהלך הזמן האלימות הפכה ממילולית לפיסית וכולם הרביצו לי. זה הפך לסוג של כדור שלג - ההסתגרות יצרה יותר נידוי ונידוי יצר עוד הסתגרות. אני זוכר שאזרתי אומץ וביקשתי מאמא שתרשום אותי לחוג. היא שאלה אותי מה אני רוצה, וחשבתי על חברים ועל חוסר הביטחון שלי ומייד עניתי 'קרטה'. אבל היא כמובן רשמה אותי לחוג ציור. אמרתי שאני לא רוצה ציור, ואולי אפשר ג'ודו? אז היא רשמה אותי לחוג פסנתר”.

אבל בסופו של דבר אף אחד לא הצליח למנוע ממך ללמוד אמנויות הלחימה. מה אתה חש כשאתה מלמד אמנויות לחימה היום?

"בשבילי זו קודם כל הגשמה. אני רואה בעיניים של הילדים שאני מלמד דברים שלי היו חסרים, ואני מתמלא מכך שהיום אני יכול להעניק את זה להם. בחינוך הרגיל, ברוב המקרים מסתמכים יותר מדי על אינטליגנציה חזותית, מה שאנו רואים - אנחנו לומדים. אבל אנשים כמוני עוסקים בסוג אחר של אינטליגנציה, אנחנו צריכים לדעת בשביל להבין וידיעה יכולה לבוא מעשיה, יותר מכל דבר אחר.

"אנחנו צריכים לטעום כדי להבין, לחוש, להרגיש כדי להבין. רוב בתי הספר הרגילים מתעסקים פחות בפן הזה וילדים שהם שונים, שיש להם בעיות קשב וריכוז, נשארים לפעמים בצד וסובלים ממיני סטיגמות כי הם לא יכולים לשבת בשקט.

כשאני מלמד אני רואה בעיני הילדים את אותן הבעיות שהיו לי. הקפוארה מגשימה להם את כל החלומות, או יותר נכון עוזרת בקטעים שבהם הם היו חלשים או התקשו בהם בתפקוד היום יומי. מפחדנים ומנודים הם הופכים להיות מובילים וגיבורים. ילדים שהיו מתנהגים בדרך שלא תמיד הייתה ברורה לאחרים מוצאים דרך להשתלב חזרה דרך האימון. הם הופכים לעוזרי מדריך, מובילים בהופעות וזה עוזר להם לקבל את הביטחון ולהיפתח חזרה”.

כמה שנים אתה לומד אמנויות לחימה?

"כמעט 20 שנה".

וכמה מתוכן בקפוארה?

“15 שנה בערך”.

ולמה בחרת דווקא בה?

"תמיד הייתי מאוד מגושם, חזק ואגרסיבי כי לא הייתה לי דרך לתת לגוף שלי להתבטא. אז שמעתי מכמה חברים על אמנות לחימה מדהימה שבה רוקדים ושרים וידעתי שהיא תעזור לי. החלטתי להתמקצע בה ולאחר לימוד כאן בארץ החלטתי לטוס ללמוד בברזיל בעקבות הזמנה שקיבלתי מהמאסטר של שיטת הקפוארה שאני לומד, מסטר קימזה. בברזיל שהיתי כחמש שנים ובזמן הזה עברתי מהפך שלם באישיות ובראיית העולם שלי. כשחזרתי כבר היה לי בסיס של הוראה בקפוארה”.

למה בחרת לאמן ילדים?

"אני לא מאמן רק ילדים אבל אני מאוד אוהב אותם כי הם מאוד מאוד ישרים, תוכם כברם והם העתיד. אם יש משהו שהם לא אוהבים הם יאמרו לך את זה בפנים ולא יחייכו וישמרו בלב. אין להם מסך ברזל או בושה שמונעת מהם להחזיר אהבה. לפעמים ילדים מגיעים עם פוביות או טראומות או מטען שנובע מהגבלה, או מחסך, מפחד שהוחדר בהם, כמו למשל הפחד הכי נורמאלי של כל כך הרבה הורים שהילד לא ייפול וייפצע. יש דברים שחסרים לילדים שההורים לא מודעים או לא יכולים לתת להם ואני כן. ילדים אמורים להשתולל, לטפס על עצים, ללכת לים ואולי אפילו להתקוטט. מה שיש בקפוארה זה הדרכה, כן לעשות את הדברים האלו אבל בדרך נכונה. אני רואה את עצמי כמחנך לתרבות גופנית”.

איזה גילאים אתה מלמד?

"מגיל שנתיים וחצי ועד 30".

אתה רואה בזה סוג של שליחות?

"אני עובד בזה אך ורק כיוון שזו שליחות עבורי. זו עבודה כל כך שוחקת עם כל כך הרבה אחריות והתחייבויות שלעולם לא הייתי מסוגל להתמיד בה ללא תחושת השליחות הזו. כשאני מלמד ילד אני למעשה מלמד שלושה אנשים, אותו ואת אמו ואביו. השינוי בילד גורם גם לשינוי בהורים ובהתייחסות שלהם כלפיו. כיום, כשיש לי בערך 300 תלמידים אני צריך להיות בקשר רציף עם 900 איש מדי שבוע. אני עושה את זה כדי לשנות ולהאיר משהו בדרך שלי ושל אנשים אחרים.

אני עושה את זה כדי לשנות ולהאיר משהו. אוריאל לוריה

"יש לי הרבה מזל שנתקלתי במורים שהאירו לי את הדרך, יש מורים שנותנים לך ידע שכלי ויש כאלו שנותנים ידע רוחני. אני נתקלתי בכמה מורים שנתנו לי גם מזה וגם מזה ואני מרגיש בר מזל. יש לי מזל להתעורר כל בוקר ולדעת שאני הולך לפגוש את התלמידים שלי, שעבורי הם משפחה שנייה וכמו שאני תומך בהם ומבין אותם, הם תומכים בי והולכים איתי לאורך הדרך”.

יוסי שריף הוא מורה לשש שיטות לחימה יפאניות בנות כמעט אלף שנים. הוא מאמן תלמידים כבר מעל לעשרים וחמש שנה ומבית הספר שלו הנקרא 'אקבן' ('שומר אור' ביפאנית) יצאו מאות תלמידים ועשרות מורים המלמדים ברחבי הארץ.

מה הביא אותך לאמנויות לחימה?

"פשוט מאוד, פחדתי פחד מוות. דורון נבון, המורה שלי, החליף לי את הפחד בביטחון פנימי שעם השנים הפך למשהו יפה בפנים, משהו שנובע מתרגול ארוך שנים של אמנויות לחימה. במקום סתם להיות חזק, משהו אחר קרה לי בלב ואני מכיר לו תודה על כך עד היום".

איך התחלת ללמד אמנויות לחימה?

"נבון אמר לי שאני צריך להתחיל ללמד. בהתחלה הייתי עוזר מדריך ואחר כך פתחתי קבוצה בעצמי".

אבל מה גרם לך בכלל לרצות ללמד אנשים אחרים?

"שאלה מאוד טובה שאני חושב עליה הרבה, אין לי תשובה מושלמת בשבילה. יש משהו שמרגיש טוב בלשפר לאנשים אחרים. בהתחלה לימדתי רק ילדים, וחשבתי שאני ממש עוזר להם להיות חזקים יותר ולא לפחד".

יוסי שריף - שומר אור. צילום: נתי שוחט

גם היום אתה רואה בלימוד של אמנויות לחימה סוג של עזרה?

"היום זה יותר מסובך. אני מלמד אנשים מבוגרים ואני לא יודע אם אני רואה את זה בצורה פשוטה כמו פעם. היום אני רואה את זה בצורה מינורית יותר, אני פשוט יודע משהו יפה, ואני מעביר אותו הלאה”.

מהו אותו משהו יפה?

"זה סוג של אמנות, לומר בדיוק למה אומנות זה רחב מידי להסביר, אבל זה סוג של חינוך ולמידה של יופי מסוים שמתבטא בהרגשה הפנימית של האדם העוסק בה”.

איזה סוג של חינוך זה? רק של הגוף או גם של הראש והנפש?

"אני רואה את הלימוד כסוג חשוב של חינוך, כמו הרבה דברים טובים, הלימוד נעשה גם דרך הגוף. היום עדיין אין לנו ממשק ישיר למוח לכן, כאן יש לימוד של השכל והרוח דרך הגוף. הגוף עושה משהו יחסית לא נוח, פעילות גופנית. דרכה, לומדים הרבה דברים אחרים: משמעת עצמית, דיוק, עבודה בסביבה משתנה וחברות”.

איזה שינוי אתה רואה אצל תלמידים וותיקים שלך?

"אני חושב שהם הופכים לבני אדם שמפחדים פחות, הם לומדים לעבוד יותר עם אנשים ואצל תלמידים מאוד וותיקים יש משהו שהוא מעבר למילים שאני קורא לו 'תמצית', שנוצרת עקב הצלחה של תרגול של הרבה מאוד שנים. משהו שנוכח באישיות שלהם ובהרבה דברים אחרים שהם עושים, אולי סוג של שקט או יופי, כמו שאמרנו קודם”.

מה דומה ושונה בינך לבין מורים בכיתה רגילה?

"תראה הדבר הראשון ששונה הוא שמי שבא להתאמן אצלי עושה את זה מבחירה, ועוד לא סתם בחירה, אלא הוא בוחר לעשות משהו קשה ולא נוח. בחירות מהסוג הזה עושות הבדל מהותי באופי ובחיים של האדם”.

כלומר עצם זה שהוא עושה את הבחירה כבר תורמת איכשהו ללימוד שלו?

"בטח, זה שונה מאוד מלשבת בכיתה ולעשות את המסלול שאתה חייב לעשות. כאן אתה בוחר כל פעם מחדש 'לקפוץ' בנג'י לתוך העולם הזה שנקרא אמנויות לחימה, זה לא תמיד נוח ונעים ולפעמים אפילו מסוכן”.

תן לי הגדרה לחינוך בשורה אחת

"חינוך זה תהליך בינאישי שמטרתו לקדם מישהו מבחינת ידע, הבנה ומהות”.

מה זה מורה טוב בשבילך?

"מישהו שמצליח להעביר את התלמיד את התהליך החינוכי במינימום חיכוך בינו לבין התלמיד. אני אומר מינימום, כי חיכוך תמיד יהיה, אותו חיכוך יכול להוביל לעצירת התהליך החינוכי. מורה בתיכון נמצא עם התלמידים שלו 3-4 שנים, אני נמצא עם התלמידים וותיקים יותר מעשר שנים. אז הסיטואציות שבהם יכול להיווצר חיכוך רבות יותר. באיזשהו שלב לאורך הדרך אם 'רוקדים' ביחד עשר שנים, מישהו ידרוך למישהו על הרגליים. צריך גם ללמוד לסלוח כשזה קורה”.

אם המשהו ה'יפה' הזה שלא מצאנו לו שם אחר כרגע, תורם לשלווה הפנימית של התלמיד, איך הפחד שהרבה אנשים מסתובבים איתו לאורך שנים תורם ומעצב לדעתך את האישיות שלהם?

"פשוט מאוד, הם נהיים פוליטיקאים. ועכשיו ברצינות, אם הפחד הזה הוא מספיק גדול והאדם מספיק חזק אז עלולים לקרות דברים מאוד נוראיים. אם הפחד גדול אבל האדם חלש אז זה יסתכם בסיכון שלו לחלות במחלת נפש. בן אדם הפועל מתוך פחד זה נורא מספיק, אבל כאשר אתה רואה ציבורים שלמים שנשלטים ומונעים מתוך פחד זה באמת מעכיר שלווה”.

כמה תלמידים יש לך היום?

"יותר ממאה, בחמש קבוצות שונות. לתלמידים שלי שהפכו למורים, יש קבוצות רבות אחרות”.

מה היית מוסיף לתוכנית הלימודים בבתי הספר?

"פעילות גופנית עם מתודה יותר רוחנית, כל עוד מי שמעביר אותה יהיה בר הסמכה וניסיון מספיק. הרבה שנים חשבתי להיות מורה בית ספר, אבל בסוף הפכתי למחנך, אבל מסוג טיפה שונה”.

חוץ מהקשבה ושלווה פנימית, מה אתה חושב שלהיות מחנך תרם לך?

"ישנו עיקרון רוחני יפאני שנקרא 'פודו-שין' ('הלב היציב', ב.פ.) שמהותו קיום שמאפשר לי 'לא לזוז מילימטר' מהדרך אותה בחרתי בחיים, למרות גירויים, תאוות ושאר מכשולים”.

יש לך מסר לתלמידים בהווה?

"אין קיצורי דרך".

• היכנסו לעמוד המרכז של פרויקט "המורה של המדינה " .