חוק האריזות החדש,
אותו מקדם המשרד להגנת הסביבה, דומה לאיתחול מחדש של מחשב מקרטע. כשהוא ייכנס לתוקף הוא יציב אותנו בליגה אחרת של דאגה לסביבה. אל תטעו: המשמעות של המהלך גדולה הרבה יותר מעוד שני פחים צבעוניים מתחת לכיור. מדובר במהפכה שתטלטל את האזרח הקטן, המגזר העסקי, הרשויות המקומיות ומוסדות השלטון.
החוק יקבע שהיצרנים יהיו אחראים להעביר את כל אריזות המוצרים שלהם, מכל הסוגים והחומרים, למיחזור. הפרטים המדוייקים על התהליך עדיין לא גובשו סופית, אבל ההשפעה של המהלך הזה משמעותית הרבה יותר מעוד אמצעי להפחתת כמות הפסולת שמוטמנת באדמה. החוק הזה יוכל להוביל לשינוי אמיתי בתרבות הצריכה בישראל, למהפכה בתחום ייצור האריזות ולמהפך בתפיסה של המדינה בכל הקשור לשימוש בחומרי גלם ממוחזרים. אולי סוף סוף יפרוץ מעגל המיחזור את מחסום שיעורי האמנות בבית הספר.
על מה כל המהומה בעצם? הרי כבר שנים שאנחנו ממחזרים נייר, עוד מהימים שהאגודה למען החייל טבעה את הסלוגן "נייר מיחזרת - לחייל עזרת"; גם איסוף בקבוקי הפלסטיק - עם פיקדון או בלעדיו - הפך להיות עניין שבשגרה.
השינוי כעת הוא בקביעה הברורה שיצרני המוצרים אחראים לא רק למוצר אלא גם לעטיפה שבה הוא מגיע ללקוח. הם אחראים על כל החבילה, מרגע שהיא יוצאת משערי המפעל ועד שהיא חוזרת לשם כחומר גלם ממוחזר. זה אומר שלאחר שהאריזה או העטיפה "עשתה את שלה", והגנה על המוצר עד בית הלקוח, היא מופרדת מהפסולת, נאספת וחוזרת למפעל כדי שייצר ממנו מוצר אחר. זה מעגל מיחזור, ולכן יש בסמל המיחזור שלושה חיצים שיוצרים מעגל שלם.
תחשבו על זה: דווקא המצב השורר כיום בו יצרן מייצר מוצר שחלקו מושלך לפח ויוצר ים של פסולת שמציף אותנו הוא המצב המעוות; המציאות החדשה, בה היצרן דואג לפסולת שהוא מייצר, הרבה יותר הגיונית - לא?
השינוי הזה יחייב גם שינוי תפיסה משמעותי עבור הצרכנים: תחשבו לרגע כמה פעמים קניתם מוצר שהיה צריך לקלף ממנו אין סוף עטיפות כדי להגיע לדבר האמיתי, כמו במשחק "חבילה עוברת".
ולכן, רגע לפני שאנו מתחילים למחזר את עצמנו לדעת, החוק החדש אמור לגרור הפחתה בכמות החומר המשמש לאריזה, מעבר לחומרים ירוקים שניתן למחזר בקלות, ולחומרים שיש להם פתרון קצה. עבור היצרנים המשמעות בטווח הארוך היא חיסכון בכסף - כי הם לא יהיו חשופים לקנסות וגם יהנו מתדמית ירוקה; גם עבורנו זו יכולה להיות התחלה של צרכנות מושכלת יותר, שמעדיפה מוצרים שהאריזה שלהם מינימלית וידידותית לסביבה.
הצלחת החוק תלויה לא מעט גם בפתרונות קצה אמיתיים לכל סוגי האריזות. כי לא מספיק לעודד את האזרח להפריד פסולת לחומרים השונים, או לחייב את היצרן לאסוף אותה. אם הפסולת לא הופכת בסוף התהליך לחומר גלם ממנו ניתן לייצר מוצר חדש, כל העסק לא יהיה כלכלי ומעגל המיחזור לא ייסגר.
כאן גם נכנסת המדינה לתמונה: אם היא לא תחוקק חוקים ותקנות שמעניקים סיבסוד או עדיפות למוצרים ויצרנים המנצלים חומרים ממוחזרים מתוצרת מקומית, העסק לא יעבוד.
ויש עוד היבט חשוב: כמו כל חוק, גם את חוק האריזות צריך לאכוף. יוזמי החוק הטמיעו בו את הניסיון שנצבר והלקחים שהופקו מהטעויות של חוק הפיקדון הקודם. אבל אם לא יהיה פיקוח אמיתי על היצרנים ותאגידי המיחזור, כלום לא ישתנה. זה לא נושא כמו אנרגיה מתחדשת, תחבורה ציבורית או חיסכון במים, בו מעורבים משרדי ממשלה אחרים. יישום החוק, מתחילתו ועד סופו, נתון בידי המשרד להגנת הסביבה ולא יהיה הפעם את מי להאשים בסחבת או בכישלון.
זו הזדמנות עבור המשרד להניע מהלך משמעותי בקנה מידה ארצי, שיהיה נקודת מפנה אמיתית באורח החיים בישראל. זהו אחד המבחנים המשמעותיים ביותר עבור המשרד הקטן שרוצה להגדיל את משקלו הסגולי בממשלה, ואת התודעה הציבורית שלו. אותו דבר נכון גם לגבי מי שמוביל את החוק - השר גלעד ארדן.
