עוני הוא עניין פמיניסטי

עוני הוא עניין פמיניסטי

שימו לב לנתונים שפרסם השבוע המוסד לביטוח לאומי לכבוד יום המשפחה: כרבע מהמשפחות בישראל עניות. כשליש מהילדים עניים. ועוד: בראש כמעט כל המשפחות החד-הוריות (97%) עומדת אשה. 30% מהמשפחות החד הוריות עניות. אלה נתונים קשים מאוד, שנהוג לעבור עליהם לסדר היום. כדאי אולי להתעכב עליהם.

עוני הוא סוגיה פמיניסטית. זאת אומרת: עוני הוא תופעה שכרוכה ביחסי הכוחות בין גברים ונשים, ובמסורת ארוכת שנים של הגמוניה גברית בחברה. הגמוניה שכוננה בישראל את תרבות השוק החופשי, שהיא תרבות של ניצול עובדות ועובדים.

ברור: הטענה שעוני הוא סוגיה פמיניסטית עשויה לקומם עליה רבים. הרי גם גברים נמנים עם העניים. וחוץ מזה עוני היא תופעה יחסית, יאמרו רבים. תמיד יהיו בחברה עניים. ותרבות השוק החופשי טובה לכולם. למה להשמיץ שיטה כלכלית וחברתית מבורכת כל כך.

ובכל זאת, הישארו עמי. הנה, רבע מהמשפחות בישראל עניות. שליש מהילדים עניים. ברוב המשפחות העניות שני ההורים עובדים. כלומר, אנחנו חיים בחברה שבה יש מספר גדול של עובדים עניים. אני חוזרת: עובדים עניים. אנשים שעובדים בשכר שעות ארוכות, חוזרים הביתה עייפים מרוב עבודה, ונשארים עניים. זו לא תקלה של השוק החופשי, שאפשר לתקן עם הזמן. זהו יסוד מיסודותיו.

הצמיחה – אותה ישות מקודשת בדם, שאמורה לשפר את מצבם של כל האזרחים באשר הם – מתאפשרת, למעשה, בזכות קיומם של עובדות ועובדים עניים. מעסיקים גדולים במשק משגשגים, מייצרים ומשווקים עוד ועוד, מגדילים שווקים, עומדים בתחרות המחירים הנמוכים – משום שהם מעסיקים עובדים בשכר נמוך. שכר שמשאיר אותם עניים. בין שאלה עובדים ועובדות עניים בישראל, ובין שאלה עובדים ועובדות עניים מרודים במדינות אסיה – כך או כך, זו השיטה: צמיחה של מעסיקים, וחיי צריכה מהנים של צרכנים בני מעמד ביניים וגבוה, בזכות ניצול של עובדים עניים.

טוב, זו תמצית הביקורת על השיטה הקפיטליסטית. אבל מה זה קשור לפמיניזם? למה עוני וניצול של עובדים הם עניין פמיניסטי?

ובכן, ראשית, העובדות: נשים הם רוב בקרב משתכרי שכר מינימום בישראל. נשים הן רוב בקרב העובדים המנוצלים בתעשיית הטקסטיל, השירותים, המזון, הניקיון, ובענף המכירות הקמעונאיות. יותר מכך: כפי שהראה באחרונה דו"ח של מרכז אדווה על חלוקת עוגת ההכנסות בין מעסיקים ועובדים בישראל: יותר משליש מהנשים המשתכרות בישראל – 36% - משתייכות לקבוצת המשתכרים שכר נמוך (עד 3,668 שקלים בחודש). זאת לעומת רק 15.9% מהגברים המשתכרים בישראל. ולעומת זאת: 1.6% מהגברים המשתכרים בישראל נמנים עם בעלי השכר הגבוה (33,444 שקלים בחודש), לעומת רק 0.3% מהנשים. פערים בין המינים ניכרים בכל המעמדות שבתווך.

כלומר, עוני הוא סוגיה פמיניסטית, ראשית, משום שנשים הן רוב בקרב העניים, רוב בקרב העובדים המנוצלים. וכן, נשים, יותר מגברים, עובדות במקצועות שמקיימים את חגיגת הגלובליזציה. לדוגמה: רוב מוחלט בקרב העובדים במפעלי האופנה באסיה, הן נשים, עניות מרודות. בהתאמה: גברים הם רוב בקרב המעסיקים המנצלים, רוב בקרב מקבלי ההחלטות בשלטון, רוב בקרב הנהנים מהשיטה הכלכלית.

ואולם העניין הפמיניסטי בעוני לא נגמר בנוכחות הגדולה של נשים בקרב העניים. הפמיניזם הוא סל של רעיונות ביקורתיים על החברה, דרך התבוננות ביחסי הכוחות החברתיים בין גברים ונשים. מתוך המבט הזה אפשר לזהות עוד כמה נקודות שראויות לתשומת לב:

לנשים קשה יותר מגברים לשפר את מצבן הכלכלי – הן משתכרות, ככלל, פחות מגברים. נשים יותר מגברים אחראיות לגידול הילדים (כשליש מהילדים בישראל הם עניים!), ולכן תלויות בגברים המפרנסים, ולחילופין נשארות בעוניין (30% מאמהות במשפחות חד הוריות הן עניות!).

השוק החופשי אינו מקום חופשי לנשים רבות. אמהות, יותר מאבות, מפסידות בתחרות החופשית. הן נשארות מאחור. מי שחופשי בשוק החופשי הוא רק המעסיק. נשים מקיימות את השוק החופשי – מבטיחות את הצמיחה – כצרכניות וכעובדות, אבל נשארות כלואות ומוגבלות. אגב, במדינות רווחה סוציאליות, כמו המדינות הסקנדינביות, השוויון בין נשים וגברים גבוה מאוד, ושיעור העוני נמוך מאוד, וכמעט בטל בשישים.

הביקורת הפמיניסטית מבקשת להביא לשוויון הזדמנויות בין גברים ונשים – להגדיל את אופק האפשרויות הנפרש לפני נשים. השיטה הכלכלית הנהוגה – והאהובה על החברה הישראלית – לא יכולה לעבוד במצב של שוויון בין המינים.

דמיינו עולם שבו נשים משתכרות, במקצועותיהן, משכורות גבוהות כמו גברים במקצועותיהם. נניח תופרות ישראליות משתכרות כמו בנאים ישראלים. מורות ישראליות כמו מהנדסי תוכנה. דמיינו עולם שבו גברים ונשים נושאים בעול גידול הילדים יחדיו. עולם שבו למעסיקים אסור להעסיק עובדים עניים. אסור להם להשתכר עשרות מונים יותר מעובדיהם. חובה עליהם לאפשר לנשים, שעובדות אצלם, לשמור על רמה כלכלית גבוהה ובה בעת לגדל ילדים. זה יהיה עולם ממין שונה. המאבק למיגור העוני חייב להיות כרוך במאבק למיגור הפגיעה השיטתית – השגרתית, המופנמת, הברורה מאליה – בנשים.

לכל הפוסטים של ארנה קזין ב"פוסט פמיניסטי"