לביתו של הלקוח הגיע נציג חברת פלאפון וביקש לשכנעו לנייד את מספר הטלפון שלו מרשת סלקום בה היה מנוי, לרשת פלאפון. לטענת הלקוח, הנציג התחייב בפניו כי פלאפון "תשא בכל הקנסות, התשלומים והחובות" הנובעים מהניוד, ועל סמך הבטחה זו הסכים התובע לניוד.
כן נטען, כי באותו יום הגיעו השניים יחד למשרדי סלקום לבירור גובה החוב, לאחר מכן אף שוחח הנציג עם סלקום והזדהה כלקוח, ובעקבות זאת הודיע ללקוח כי סכום החוב שלו לסלקום הוא 10,000 שקל ופלאפון תשא במלוא סכום זה.
מבירור שערך הלקוח לאחר העסקה עלה, לטענתו, כי בניגוד לנטען, סכום החוב עולה על 20,000 שקל. הלקוח ביקש לבטל את העסקה, אך נתקל בסירוב, ועל כן, פנה לבית המשפט לתביעות קטנות בנצרת בתביעה על סך 10,000 שקל, בגין הפרת ההסכם.
פלאפון טענה, כי התחייבה לשאת בכל העלויות בגין הניוד עד גובה של 10,000 שקל ולא מעבר לכך, והדבר אף עולה מההסכם.
השופט ערפאת טאהא קיבל את טענות התובע וציין כי עדותו הייתה מהימנה. נקבע, כי פלאפון
לא סיפקה הסבר מניח את הדעת מדוע לא חתם התובע על אחד ממסמכי ההתקשרות המהותיים בעסקה, שעל פיו היא טענה שהתחייבה לשאת בתשלום של עד 10,000 שקל, בניגוד למסמכים אחרים שכן נחתמו.
הדבר, כך נקבע, מעיד על כך שהנציג לא הבהיר לתובע כי התחייבותה של פלאפון מוגבלת כאמור. כמו כן נקבע, כי התנהגות התובע מעידה שהוא אכן סבר שפלאפון תשא בכל העלויות הנובעות מהניוד, כאשר פנה בעצמו לבירור החוב ופעל במהירות לביטול העסקה.
לפיכך נפסק, כי פלאפון הטעתה את התובע באשר לגובה חובו ולא עמדה בהתחייבותה לשאת בכל העלויות הנובעות מהניוד. על כן, עליה לשלם לו את ההפרש בסך 10,000 שקל וכן את הוצאות המשפט בסך 500 שקל.
לעיון בפסק הדין
אתר המשפט הישראלי פסק דין
