נניח שאנחנו מחכים למייל. במקרה אחד, אנחנו מחכים למייל של ידיד, או ידידה. במקרה השני, אנחנו מחכים למייל מאדם שאנחנו מאוהבים בו. ונניח שהמייל מתעכב. איך נגיב רגשית על העיכוב בכל אחד משני המקרים?
סביר להניח שבמקרה של ידידים, נרגיש אכזבה שיכולה להיות גם עמוקה ומכאיבה. סביר להניח שבמקרה השני, נרגיש בודדים. תחושת הבדידות תלך ותגבר ככל שהמייל מתבושש להגיע וחולפות השעות וחולפים הימים, ואולי כבר שבועות. התחושה הזו תמשיך ללוות אותנו גם אם נקבל באותה עת מיילים משמחים כמו הודעה על הצלחה בבחינות קבלה לחוג יוקרתי באוניברסיטה.
אני מוביל למסקנה על פיה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, אהבה לא פותרת את הבדידות בעולם, אלא דווקא יוצרת אותה.
המחשבות האלו עולות בי בעקבות ספרו המומלץ ביותר של שרווד אנדרסון, "ווינסברג, אוהיו", שיצא באחרונה לאור בהוצאת פן - ידיעות אחרונות, בתרגומה של רחל פן. אנדרסון (1876-1941), סופר אמריקני בעל השפעה, מספר על אנשים שיוצרים ביחד אווירה של בדידות בוויינסברג, עיירה אמריקנית דמיונית במדינת אוהיו. הספר הוא מקבץ של סיפורים המתרחשים כולם באותו עיירה וכך בעצם מספרים את סיפורה.
אליס הינדמן, נערה יפת תואר, התאהבה בנד קארי. הוא ביקר אצלה מידי ערב והם "נהגו לפסוע ברחובות העיר מתחת לעצים ולדבר על מה הם יעשו בחייהם". ערב לפני שעזב נד את וויינסברג כדי להתחיל בחיים חדשים בקליבלנד, הם היו לנאהבים מעל לכר מרעה ארוך שירד עד לגדות הנחל ונד אמר לאליס: "מה שלא יהיה, נישאר יחד". מאותו רגע, אליס היתה בודדה. נד נסע לקליבלנד ואליס חיכתה לו.
הכומר של העיירה ראה, מחדרו שבמרומי מגדל הפעמונים של הכנסייה, את קייט סוויפט שוכבת על מיטה בבית הסמוך, מעשנת סיגריה וקוראת ספר. מאותו רגע, הוא היה לאדם בודד בתוך חיי הנישואים שלו, שהתנהלו עד כה כשורה. הוא נשאר כל ערב לשבת במגדל הפעמונים, מתשע ועד אחרי 11 בלילה, כי באותן השעות נהגה קייט לשכב במיטתה ולקרוא ספר. לאחר שכיבתה את האור בחדרה, הוא "יצא מדדה אל מחוץ לכנסייה כדי לבלות שעתיים נוספות בהליכה ובתפילה ברחובות".
אליזבת ווילארד, אם לנער מתבגר, היתה בת 41 בימים שהתחילה לבקר, מסיבות רפואיות, אצל דוקטור ריפי. בחלק מהביקורים הם שוחחו בעיקר "על חייה, על חיי שניהם ועל הרעיונות שעלו במוחותיהם...". "מרבית המילים באו מצד האשה, והיא אמרה אותן בלי להביט בגבר". הם לא דיברו עדיין על אהבה, אם כי הרגשות ריחפו כבר באוויר, ואליזבת יצאה תמיד אל הרחוב הראשי ב"הרגשה של התחדשות וחוזק לשאת את ימיה המשעממים". מאוחר יותר, בחדרה, הרגישה בדידות איומה והתחילה לבכות.
הסיפור על קייט סוויפט יכול להסגיר את דעתו המסכמת של אנדרסון. אנשי העיירה חשבו שקייט סוויפט היא בתולה מושבעת וחשבו שחסר לה "הרגש האנושי שבנה והרס את חייהם שלהם". יחד עם זאת, ייתכן שאנדרסון לא באמת התכוון לדבר על רגש האהבה בכל מקום בעולם, אלא רק על האהבה בוויינסברג. ייתכן שהוא מנצל את מוטיב הבדידות, באהבותיהם של אנשי המקום, כאמצעי ספרותי כדי לתאר את אווירת הנכאים בעיירה נידחת. אני, בכל מקרה, חושב שבלי אהבה היינו פחות מאוימים על ידי הבדידות.
מכירים את זה שמישהו נכנס למסיבה של החבר'ה ולא רואה ביניהם את זאת שהוא מאוהב בה? "איפה כולם?", הוא שואל. זה העניין, בעצם. לא משנה כמה חברים ומכירים נמצאים סביבו, וכמה הוא שמח להיות בחברתם, עדיין הוא ירגיש בודד כל עוד הוא חש בחסרונה של האחת והיחידה שלו. כל עוד הוא רוצה למצוא אותה במסיבה והיא איננה, הוא צפוי להיות בודד בין החברים הכי טובים שלו.
ג'ורג' ווילארד הצעיר, מספר אנדרסון, הסתובב, בין מכיריו וחבריו הרבים, ביריד הסואן והשמח של העיירה והרגיש בודד ומדוכדך כי הלן וויט נראתה באותו יום צמודה אל בחור אחר. הלן שחשבה כל הזמן על ג'ורג', הרגישה גם היא בודדה. "נדמה היה לה שהעולם מלא אנשים חסרי משמעות".
ניתן אולי להבין את הרעיון על ידי השוואה בין אהבה לידידות. אהבה תולה את תחושת ה"לא לבד" באדם אחד. העולם המלא באנשים, אינו מצליח להפיג את הבדידות כמו שמצליח אדם אחד, זה שאוהבים אותו. ידידות, לעומת זאת, אינה מקמצת באנשים. ידידים יכולים להיות הרבה, והם גם יכולים להתווסף מעת לעת, וכל אחד מהם יכול להפיג את הבדידות, בתנאי כמובן שאהבה אינה עומדת בדרך ואינה מחבלת.
זה לא אומר שאי אפשר למצוא את אותו אדם אהוב שיגרום לנו להרגיש שאנחנו לא לבד, אבל לאותו אדם, יהיה מי שיהיה, יש רצונות, רגשות ולוח זמנים משלו, כאלה שלא תמיד מתיישבים עם אלה שלנו. חוסר ההתאמה יכול ליצור תחושה של בדידות, למרות שכבר חיים ביחד. אי אפשר, במקרה כזה, כמו בידידות, למצוא לו תחליפים לרגע מסוים. לאדם שאוהבים אין תחליף. זאת, לפחות, התחושה כשאוהבים.
אהבה מדלדלת את העולם מאנשים משמעותיים, בעוד שידידות יכולה למלא אותו באנשים כאלה. ידידות אינה מקמצת באנשים. תחושת היחד הידידותית יכולה להיות מגובה על ידי הרבה מאוד אנשים.
הרעיון הזה, על האהבה כגורם מספר אחת בעולם לתחושות של בדידות, נשמע אולי מוגזם. אני מנסה, לכן, להציע להלן נוסחים מתונים יותר, פחות מכלילים: יותר משהאהבה נותנת מענה לבדידות, היא זאת שגורמת לנו להרגיש בודדים. אפשר גם כך: אנחנו לא מחפשים אהבה כדי לא להיות בודדים, אלא אנחנו מרגישים בודדים מפני שאנחנו מחפשים אהבה. ואפשר גם: אין פחות בדידות בעולם בגלל אהבה, אלא יש בגללה יותר בדידות. בחרו בנוסח שפחות מעורר התנגדות.
הנוסח הכי זהיר של התזה הזאת הולך ככה: לא כל כך נורא להיות לבד. יש "ב"לבד" הרבה מעלות. הוא נורא בעיקר משום שאומרים שיש אהבה בעולם.
