אתמול התקשרה לקו החירום של מרכז סיוע לנשים נפגעות תקיפה מינית ואלימות בנגב, אם מודאגת, שסיפרה: "אני אימא לשני בנים מתבגרים, שמביאים הביתה כל מיני בחורות. ברור לי שהם פעילים מינית. אני חושבת שכארגון שאמור לדאוג לנשים, אתן צריכות להסביר לבנות שהן צריכות להיזהר. תאמיני לי, מזל שיש לי בנים".
האמא הזו לא היחידה. אני עדה לאמירות שיפוטיות כלפי נשים, נערות וילדות מדי יום - "הלבוש שלה", "היא רצתה", "היא ילדה בעייתית וטרחנית", "ההתנהגות שלה פרובוקטיבית", ועוד דוגמאות למכביר.
העובדה שצריך להתמודד איתה היא שבחברה שלנו האמפתיה והחמלה מופנים לתוקף.
ככה הכי נוח וקל לנו - זה לא משבש לנו את סדרי העולם התקינים. אולי זמיר דוידוביץ, עובדת סוציאלית שמטפלת בנשים, נערות וצעירות היטיבה להגדיר זאת: "הקורבן מעמיד ראי בפני ההורים והחברה. הזרת הקורבן, הדרתו והאשמתו משרתים את הצורך ב'אחר'. בזכות ה'אחר' אני יודע מי אני במרחב האישי והחברתי".
במדינה מודרנית מתוקנת, לאורם הבוהק של פנסי "העיר ללא הפסקה", התפרסם עוד סיפור אימה בין "דומים" המסומנים כ"בני טובים"
ומעידים על טריטוריה של הכחשה וצביעות שמשרתת השתקה ומחיקה, שם ל"קורבן" אין זכות קיום.
הפכנו את הגברים ליצורים שלוחי רסן שרק דבר אחד מניע אותם, ומשם הכל כבר מסודר. הנערה צריכה לשמור על עצמה. אז הגיע הזמן להתעורר: גברים הם בני אדם, בעלי יכולת אבחנה בין טוב ורע. גבר יכול להפסיק באמצע. גברים, כמו נשים, יכולים להיות מוסריים יותר ופחות, לשלוט בעצמם. והנשים, גם הן בנות אדם: יכולות לרצות מין ולהיות סקסיות. הן לא צריכות לשמור על עצמן מפני הגברים. אני מכירה הרבה גברים חכמים ומוסריים, שיודעים להתחשב, להבחין בין טוב לרע, להיות אמפתיים.
אל לנו להמשיך לחזק את אותם הסטריאוטיפים שמצדיקים את המקרה הבא, שאגב כבר קרה או קורה ממש עכשיו, מתחת לפני השטח, הוא פשוט עוד לא התפוצץ.
כהורים אנו שמים דגש חזק מאוד על המסר: לא ללכת עם זרים! כי התוקף הוא זר, מפחיד, הוא יכול להפתיע בסמטה החשוכה, בטח יש לו מסכה שחורה על הפנים. וגם חשוב מאוד שהנערה תתלבש באופן צנוע כיאה לבחורה ותהיה מאופקת. אל לה להפגין מיניות, לרצות במין. היא צריכה לשמור על עצמה. גברים באופן כללי - רק דבר אחד יש להם בראש, ואם כבר התחילו הם כבר לא יכולים להפסיק באמצע. ההורים של הבחורה צריכים לשמור עליה, זו בעיה של הבחורות.
הבעיה היא שהשיטה הזו והמיתוסים הללו כבר לא עובדים. הם כבר לא שומרים עלינו ועל הסדר העולמי שייחלנו לעצמנו.
הבעיה - שכבר אינה רק של נשים, נערות, ילדות והוריהן, היא בעיה חברתית. ב-90% מהמקרים התוקף הוא אדם מוכר: אבא, סבא, בן טובים מהכיתה. במרבית המקרים התקיפה לא מתרחשת בסמטה החשוכה אלא במקום מוכר: בבית, בבית הספר, בבית של "חברים". במרבית המקרים התקיפה ממושכת ומערכת היחסים מורכבת, בעלת משמעויות נפשיות מסועפות עבור הקורבן שנתון תחת לחץ חברתי עצום, שליטה, אלימות, השפלה ומצד שני בהרבה מהמקרים הקשר לתוקף הוא כל כך חזק כולל אהבה.
המציאות לא צבועה בשחור ולבן כפי שאנו מנסים לסדר אותה לעצמנו. ישנם הרבה יותר גוונים אפלים ומשונים בתוך הסיפור, ואנחנו סובלים כחברה מעיוורון צבעים רציני.
אנשי מקצוע, הורים יקרים. הילדה / נערה שזועקת לעזרתכם לא תבוא ותספר, כי אנחנו לימדנו אותה לשמור על עצמה, לא ללכת עם זרים. לכן האחריות מוטלת עלינו - לראות, להקשיב ולשאול.
ללמד את הילדים שלנו מהם גבולות. מה מותר ומה אסור, מהו מוסר, מהם רגשות ומהם סודות. אלימות היא דבר שחייבים לשבור סביבו את קשר השתיקה.
הורים מחוייבים לקבל אחריות ולא משנה אם מדובר בבנים או בבנות. העיקר הוא הדרך בה נגיב כשהילד שלנו יכה ילד אחר, או יחטוף משחק מידו בעודו פעוט. הדבר משליך על הדרך בה ינהג כבוגר. מן הראוי שנסביר לילד שהוא לא לבדו בעולם, שיש חוקים וכללים שלא עוברים עליהם, עלינו לשים לב לרגשותיו של העומד ממול ולא לעמוד מנגד כשפוגעים במישהו אחר. כשנלמד את ילדנו להפעיל מערכת שיקולים מוסרית, אולי יתחיל השינוי.
אפרת רוזן-זקן, רכזת חינוך והסברה במסל"ן - מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בבאר שבע.
- לקווי החירום של מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית ואלימות, חייגו 1202 לנשים, 1203 לגברים.
