קווי הפרדה - טובים ליהודים?

חיה ותן לחיות / מאיר מרגלית

יש מצבים בהם המאבק לזכויות אדם פוגע בזכויות האדם עצמן. רב המשותף על המפריד ביני ובין חברי הנאבקים נגד קווי ההפרדה בין גברים לנשים במגזר החרדי, אולם במקרה דנן, אני סבור שקו דק ועדין מפריד בין מאבקם לבין כפיה חילונית.

מי שגדל על דברי החוכמה של שולמית אלוני, שנהגה לומר ש"לא נסכים שהם ייכנסו לנו לצלחת כפי שאנו גם לא ניכנס לצלחתם, צריך לומר באותה נחישות שלא נסכים שיגידו לנו איך לנסוע באוטובוסים כפי שגם אנו לא נגיד להם איך לנסוע.

משטר ההפרדה שהם מבקשים להנהיג בתחבורה הציבורית, אכן מצער. כל מהלך שיש בו משום הפרדה בין המינים יש בו ללא ספק פגיעה באחת הזכויות המקודשות - הזכות לשוויון. אולם יש לעשות הבחנה מהותית. התביעה להפריד מגיעה מבפנים ועוסקת רק בהם. אין הם דורשים הפרדה בתחבורה באזור חילוני או מסורתי, אלא רק בגזרה הצרה בה הם מתגוררים. הם לא כופים עלי הפרדה, ואילו היו מעיזים לעשות כן הייתי נאבק בהם במלוא המרץ.

דרישתם להפריד בין גברים ונשים מעוגנת בעולם ערכים שנראה לי צר וארכאי אבל הוא שלהם, ועלי להגן על זכותם לנהל את אורח חייהם גם אם אני סולד ממנו. לא שמעתי קולות בתוך העולם החרדי המסתייגים מההפרדה, גם לא של נשים, ואילו היו בוקעים מהרחוב החרדי קולות מחאה הייתי שוקל מחדש את עמדתי. חרדים יודעים איך להביע את דעתם גם כאשר מדובר בגזירות בתוך קהילתם. הפעם לא ראיתי נשים מזועזעות מהרעיון.

לא זו בלבד שאין אני מזהה פגיעה אנושה בזכויות אדם, אלא שגם לא מסתמנת פגיעה בלכידות החברתית בעיר, וגם לא פגיעה בשלטון החוק. 

לעומת אלה הטוענים שחברה דמוקרטית חייבת להתנהל על פי פרמטרים אחידים לכל אזרחיה, ועל כן לא ייתכן שיהיו בה כללי התנהגות נפרדים לחילונים וחרדים, אני סבור שבחברה הירושלמית מתקיימות זו לצד זו שלוש מערכות קהילתיות שונות לחלוטין: חילונית, חרדית וערבית, וראוי לאפשר לכל קהילה להתנהל באוטונומיה מלאה, לא רק תרבותית ודתית, אלא גם משפטית ואדמיניסטרטיבית.

הניסיון לשמור על חזות אחידה היא פרסה, זריית חול בעיניים שמובילה למבוא סתום. את ירושלים צריך לחלק, אבל לא רק לשניים אלא לשלושה חלקים. רק אז יבוא שלום לישראל. עד אז יש לעודד כל קהילה לנהל את עצמה ולקחת אחריות למעשיה.

הכרה בזכותם של חרדים לנהל את עצמם כוללת גם השלמה עם ההפרדה בין המינים בקווי תחבורה ציבורית. אין אני מאושר מכך. אני אף חרד מתהליך ההקצנה שפוקד את החברה החרדית. אני מפחד מטהרניזציה של ירושלים, כפי שאני מפחד מהחברוניזציה שמביאים אלינו המתנחלים. אני שואף שילדי ירצו לחיות בעיר הזאת ושיהיה להם מרחב להתפתח ולחיות בשלום. לכן אעשה כמיטב יכולתי להניא את הקהילה החרדית מהקצנה. אולם, אם אכשל והחרדים יבחרו להמשיך בדרכם, אאלץ להשלים עם כך ובצער רב אתמוך בדרישתם.

ד"ר מאיר מרגלית, חבר מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת מרצ

אין מקום להפרדה. נקודה / רחל עזריה

קווי ההפרדה משפילים נשים, פוגעים בזכויות יסוד שלהן והם אינם חוקיים במדינת ישראל. כך קבע בג"ץ, ואין דרך אחרת להסתכל על זה.

התחלתי לעסוק בנושא ההפרדה בקווים לאחר שנפגעתי מאגד על רקע אפליה נגד נשים: בתקופת הבחירות המוניציפאליות ביקשתי כמו כל מועמד למועצת העיר לפרסם את תמונתי על אוטובוס. כשפניתי לאגד, הם הפנו אותי לחברה המפיקה ושם סיכמו איתי על מחיר ודרשו שהקמפיין לא יכלול תמונת אשה. הסברתי שאני מועמדת למועצת העיר, אשה דתית, אם לשתיים וכל תמונותיי צנועות. אך התשובה היתה: "זה לא משנה, בחורה זו בחורה. אשה באשר היא, בת 70 או בת שלוש לא תופיע על שום אוטובוס בירושלים, לא בשכונות חרדיות ולא בשכונות חילוניות".

החלטה זו פוגעת בזכותן של נשים להיבחר למועצת העיר, זכות יסוד בחברה הדמוקרטית. התברר כי קבוצה קטנה יכולה לכפות על כולנו את תפיסת עולמה המנוגדת לתפיסת עולמנו. בעזרת בג"ץ הופיעו תמונותיהם של חברי הרשימה, גברים ונשים, על גבי האוטובוסים בעיר.

סיפור זה הציף את הקשר המיוחד בין "אגד" לבין עסקני הציבור החרדי, שכופים על כולנו את תפיסת עולמם. קווי ההפרדה שתמיד נראו לי תמימים, "כמה חרדים שנוסעים בקו שבו נשים יושבות מאחור והכל בסדר", אינם כאלו; כ-2,500 נסיעות ביום מתבצעות בקווים נפרדים במגוון ערים: ערד, חיפה, פתח תקווה, אשדוד. הם רק הולכים ומתרבים.

בקווים אלו, נשים המסרבות להישמע לתכתיבי ההפרדה חוות אלימות מילולית ופיזית. הם פוגעים בציבור ממעמד סוציו אקונומי נמוך, שכן העלייה בתדירותם מובילה לירידה בכמות הקווים הרגילים. יתרה מכך, הם משמשים ציבור לא חרדי גדול; בירושלים לדוגמה מרבית הקווים המגיעים למרכז ההיי-טק העירוני הם קווים נפרדים.

מעבר לכך, אין בסיס הלכתי להפרדה. הרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים החרדים של המאה הקודמת, נשאל בעניין ופסק כי גבר שלא מסוגל לעמוד ליד אשה באוטובוס, צריך ללכת הביתה, לא לדרוש מנשים התנהגות אחרת.

חמושה בתובנות אלו יצאתי למאבק, סבורה שבכך מסתכם העניין, שמדובר במאבק של הציבור הלא חרדי על המרחב הציבורי, על הזכות של כולנו לתחבורה ציבורית טובה. אז גם החלו שיחות הטלפון של נשים וגברים חרדים שביקשו לתמוך במאבק. מתברר שנשים חרדיות רבות סובלות מההפרדה, וכששאלתי אותן למה הן לא מניפות את נס המרד ולא מוחות בקול, הן אמרו שאינן יכולות, שינדו את ילדיהם, שהם לא יתקבלו לבתי הספר האיכותיים, שהחברה תתנתק מהם מחשש להשפעה מזיקה על הילדים.

אחת מהן, אשה חסידית ואם לילדים קטנים, אמרה שלפעמים היא חושבת שטוב שהקדוש ברוך הוא ברא גם חילונים כי הם יכולים לעזור לחרדים במקומות בהם הם לא יכולים לעזור לעצמם.

בסופו של דבר, פגיעה בזכויות אדם לעולם אינה יכולה להיות מוצדקת באמירה ש"כך הם נוהגים", ושניתן להם לנהל לבד את ענייניהם. גם החרדים הם בני אדם, גם הם רוצים לחיות חיים נורמאליים. נשים חרדיות לא מעוניינות לשבת בחלק

האחורי של האוטובוס. ילדים חרדים לא מעוניינים להיות מופרדים מהוריהם בנסיעה, ונשים קשישות חרדיות לא מעוניינות לעלות מהדלת האחורית שמסוכנת מאוד בשל חוסר תשומת לב של הנהג.

אין שום הצדקה בעולם להושיב אף אשה בירכתי האוטובוס. זו פגיעה בציבור החילוני, המסורתי והדתי, וכן, זה פוגע גם ברבים בציבור החרדי. לפיכך ממשלת ישראל אחראית לדאוג לכך שלא יתקיימו קווים כאלו, שלא יפלו נשים בתחבורה הציבורית, שמיעוט קיצוני חרדי לא יכפה את תפיסת עולמו על המרחב הציבורי.

כבר לא מדובר על "מה שקורה אצלם בבית או אצלם בצלחת". מדובר במה שמתרחש ברחוב ובאוטובוסים של כלל החברה הישראלית.

רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת "התעוררות - ירושלמים"

• הפגנה נגד הפעלת קווי ההפרדה תתקיים במוצאי שבת בכיכר פריז בירושלים