"שאני אנקה? בשביל זה יש מנקה"

בהפסקה הגדולה, מיד בהישמע הצלצול, נכנסה המורה מירי (כל השמות בכתבה בדויים) נסערת לחדר המורים. "אני לא מוכנה להמשיך עם הכיתה הזו!" הצהירה בקול החלטי. "הם עברו את כל הגבולות", היא המשיכה כועסת ונרגשת. דמעה גדולה עמדה בזווית עינה וניכר היה בה שהיא מתאפקת לא לפרוץ בבכי.

"מה קרה?" נזעקו המורות שהקיפו אותה מכל עבר כזבובים הנמשכים לריבה - ובמקרה שלפנינו – לסקרנות.

"החלטתי שלקראת החגים אלמד את התלמידים בכיתה ד' על הקשר בין גוף ונפש ועל כך שגם הסביבה הפיזית שלנו משליכה על נפשנו. כאשר יש מסביבנו ניקיון וסדר אנחנו שלווים, רגועים ופחות אלימים. מכיוון שזו הייתה שעת חינוך, ביקשתי אותם לקראת סיום השיעור וכחלק מיישום הגישה הזו, לנקות ולסדר את השולחנות והתאים של הכיתה. ואז התחיל הבלגן... זה היה נורא. אי אפשר לתאר מה קרה תוך דקות ספורות. הכיתה התמרדה".

"איך זה התחיל?", שאלה באמפתיה ציפורה, סגנית המנהלת.

"סיוון ויסמין הביאו מהמטבח סבון ומטליות, אבל אז אלירן נעמד והודיע שהוא מתנגד לניקיון".

"מה הוא אמר בדיוק?"

"אני לא עוזרת הבית של אף אחד. גם בבית אני לא מנקה ומסדר את החדר. אף אחד לא יכריח אותי לנקות את ביה"ס. בשביל זה יש מנקות. אני תלמיד שבא ללמוד ולא לעבוד".

"מה עשית?"

"אמרתי לו שלא מדובר בניקיון בית הספר, אלא במרחב האישי של כל תלמיד והוספתי שזה לא לויכוח! זו הוראה שלי ואני עומדת על כך שהם יבצעו אותה".

"ואיך אלירן הגיב?"

"הוא אמר – 'זכותי לא לסדר את התא. אני מסתדר יותר טוב בבלגן ולגבי ניקיון השולחן - לא בא לי. אני לא אחראי ללכלוך של ילדים אחרים שהשתמשו בו. בהמשך הוא התיישב על הכיסא בהפגנתיות, הוציא מהתיק שלו את בקבוק המים, פתח אותו והחל לשתות, מתעלם מהוראותי".

"איך זה השפיע על הכיתה?"

"עוד ועוד ילדים הצטרפו לאלירן והתמרדו נגד ההוראות שלי. נוצרה 'מקהלה' של מתמרדים, שהלכה והתעצמה. שאר הילדים הסתכלו עלי ובחנו מה תהיה התגובה שלי. הייתי המומה! כשאני הייתי תלמידה, תמיד הפגנתי ציות למורה שלי. איזו חוצפה! הרגשתי חוסר אונים. איפה הסמכותיות שלי? איך אני אמורה להגיב? מזל שהצלצול הגיע וההפגנה התפזרה".

מה גורם לנו לציית?

כמה פעמים שמעתם או נתקלתם בפקודות, כיוונים והוראות ביומיום? מהו הדבר שגורם לנו לציית או להפר הוראות? מדוע למושג "צייתנות" יש הקשרים שליליים בעידן המודרני? מהי הצייתנות והאם היא באה במקום ראש קטן או שהיא תחליף לראש גדול? מתי הצייתנות היא קריטית ומתי היא מיותרת לחלוטין?

סטנלי מילגרם היה פסיכולוג חוקר שעבד באוניברסיטת ייל וביצע מספר ניסויים שהפכו לקלאסיקה. באחד המחקרים (בשנת 1964) מילגרם החליט לבדוק את מידת הציות שהאדם מסוגל לה. על מנת לעשות זאת, הוא תכנן ניסוי שבו אדם מן השורה התבקש להכאיב ולפגוע באדם אחר רק מכיוון שקיבל הוראה לעשות זאת.

איך זה נעשה בפועל? שלושה אנשים היו מעורבים בניסוי. ה"חוקר", ה"מורה" וה"תלמיד/קורבן". הנחקר שהגיע להשתתף בניסוי קיבל את תפקיד המורה ונאמר לו שהוא צריך ללמד את התלמיד זוגות של מילים שעליו לשנן. החוקר (מילגרם או עוזר המחקר שלו) הורה לו לבחון את התלמיד ועל כל טעות שהוא עושה - ללחוץ על כפתור שיעביר זרם של 45 וולט לגופו של התלמיד, כעונש.

בכל טעות נוספת, על המורה היה להגביר את עוצמת הזרם בהדרגה על פני סולם שהגיע עד ל-450 וולט. ככל שעוצמת הזרם עלתה, התלמיד התלונן על יותר ויותר כאב, לעיתים עד כדי צרחות של ממש. במידה והמורה הפגין אי נוחות, דאגה או סירוב לעשות זאת, החוקר הורה לו להמשיך מכיוון שהניסוי דורש זאת. אם המורה סרב להמשיך בניסוי מעל ארבע פעמים, הניסוי הופסק. אם המורה הגיע ל-450 וולט שלוש פעמים, הניסוי הופסק.

שאלת המחקר הייתה: כמה רחוק ילך המורה? לאורך כל הניסוי, מה שהמורה לא ידע הוא שהתלמיד הוא בעצם שחקן ולא עובר שום זרם חשמלי במערכת. הצרחות של התלמיד היו מבוימות.

כמה רחוק באמת אנשים הלכו עם הצייתנות לחוקר? הנתון המדהים הוא שמתוך כלל הנבדקים בניסוי, 65% הגיעו ל-450 וולט. לעומת זאת, במחקר מקדים, ענו נבדקים אחרים שלדעתם רק 1.2% יגיעו ל-450 וולט. כלומר, זה מה שאנשים מאמינים בתיאוריה, אבל בפועל - רוב האנשים צייתו והפעילו כוח רב על ה"תלמיד".

צייתנות זה רע?

האם הערך צייתנות שנובע ממחקרו של מילגרם הוא בהכרח רע? היתרונות של הצייתנות הם שמירה על הסדר החברתי והארגוני. היא מאפשרת הגדרה ברורה של הציפיות החברתיות ומחזקת את החוקים והנורמות המקובלות בחברתנו.

במקרים של רגשות כמו פחד, לחץ, היסטריה וכו' (בהם בני אדם לא מצליחים לתפקד באופן עצמאי) צייתנות למנהיג יכולה להועיל מאוד, בהנחה שהמנהיג אכן פועל באופן רציונאלי וערכי. גם בארגונים שונים וכמובן בביה"ס יש ערך לצייתנות כל עוד היא איננה עיוורת, אלא באה ממקום של משמעת עצמית. כאשר הצייתנות היא עיוורת, כמו שמודגם אצל מילגרם, אין שיפוט ערכי אצל האדם המציית. האדם פועל ללא חשיבה ביקורתית וללא מצפון והתוצאות של ציות זה יכולות להיות הרות אסון.

האם אנחנו רוצים לחנך לצייתנות והאם בעצם חינוך מצריך צייתנות? מילגרם ערך את הניסוי כדי להראות שצייתנות עיוורת היא הרסנית ומביאה אנשים לעשות מעשים לא מוסריים. כך גם אנחנו איננו צריכים לשאוף בחינוך שלנו לצייתנות, אלא לביצוע הוראות שבאות מתוך הבנה, קבלה וערכים. כאשר התלמיד סירב לציית למורה וביקר אותה על ההוראה לנקות את הכיתה, המורה נבהלה מכך שהוא ממריד את הילדים ולא מציית לה. זאת במקום שהיא תראה כאן הזדמנות להביא את הילדים לביצוע ההוראה ממקום של הבנת היתרונות הטמונים בהוראה זו. המטרה שלנו היא לפתח אצל התלמידים משמעת עצמית ולא צייתנות.

כאשר הציות נעשה ממקום שבו אנו מוותרים על אמונותינו או דעותינו - אנחנו משנים את התנהגותנו רק כלפי חוץ. השינוי לא יהיה בהכרח אמיתי. בעוד שאם אנחנו פועלים לשינוי ההתנהגות שלנו ממקום של ידע והסכמה - השינוי שלנו יהיה פנימי ואמיתי.

היכולת הזו קיימת אצל כל הילדים, אך צריך לנטוע בהם את המודעות שזה ניתן ללמידה ובכך למקד את השקעתם. אנשי החינוך צריכים להטמיע בנפשם של הילדים שהלמידה יכולה לבוא ממקום של הנאה. לצורך כך, דרך הלמידה צריכה להיות ממקום של פתיחות, נטרול ההוראות הביקורתיות שבאות ממקום של ציות עיוור ומשתק, בד בבד עם חיזוק החשיבה העצמאית, חופש היצירה והדמיון. כל אלה יניעו את הדחף ואת הרצון של הילדים ללמידה מתוך משמעת עצמית.

אחרי שמירי נרגעה, שוחחתי איתה על המקרה וגיבשנו דרכי פעולה. היא חזרה לכיתה ופתחה את השיעור בכך שהיא מבקשת מהתלמידים לערוך טבלה של "בעד ונגד" לרעיון שהם ילמדו בסביבה נקייה ומסודרת. היה דיון סוער שבסופו נערכה הצבעה. אחרי שהילדים הפנימו את היתרונות הרבים לעומת החסרונות שהופיעו בטבלה, הם החליטו ברוב מוחץ (קשה להאמין, הא?) לנקות ולסדר את הכיתה.