מתי התינוק שלי הפך לגבר?

הבן שלי עומד מול מדף הדאודורנטים בפארם השכונתי ומרחרח את ההיצע הגברי, לאחר שבדרך לכאן הודיע שלמשחק הכדור הבא הוא מופיע בבתי שחי מצויידים היטב. אני עומדת במרחק בטוח, מנסה לצמצם את חריצי העיניים וללכוד את הדמעות.

תנצרי את הרגע, אני מדברת לעצמי בלחש, התינוק שלך עולה על השביל להתבגרות. תזכרי אותו, עומד כאן, בבגדי הספורט הבהירים ובמבט מרוכז, משתדל לבחור בין סטיק לרול, בין ניחוח עצי לאלמוגי. האם הוא מבחין בתתי-המסרים שמנסות להעביר חברות התמרוקים, באמצעות אריזות קשוחות ולוגואים נחושים?

"לא את זה", אני מבטלת את המיכל השלישי שהוא מגיש לי. "יש בזה אלומיניום". והקודם היה זול מדי וזה שאחריו גברי מדי. "אמא, את בכלל רוצה שאני אקנה דאודורנט", הוא מדייק לפתע את ליבת ההתנגדות שלי, ואני ממהרת לאשר את הסטיק השחור של חברת הספורט המובילה.

בכפותיו העדינות והממהרות לצמוח הוא מחבק את הפריט המרובע כעדות פומבית לניצני גבריותו. "ניקח את זה", אני מחליטה ומניחה יד על כתפיו בדרך לקופה. הוא מגרש את המחווה הפגיעה שלי, את הניסיון להיאחז ברגע הדחוס וסוקר כלוויין מבוהל את הסביבה. "השתגעת? יכול להיות כאן מישהו מהכיתה". אני מוותרת ונושמת עמוק בדרך לקופה.

טרדות הקיום ובהלת היומיום לא תמיד מאפשרות לנו לעצור ולאסוף משבילי חיינו את הסיטואציות השבירות הללו. יש המון דברים שאנחנו עושים עם הילדים שלנו או למענם, בפעם האחרונה, אך מצליחים לסמן אותם או להכיר בהם, רק בחלוף הזמן:

הפעם האחרונה שהחלפתי לו חיתול, הפעם האחרונה שהשקיתי אותו חלב מבקבוק, הפעם האחרונה שעשיתי לו אמבטיה, הפעם האחרונה שהוא הרשה לי לראות אותו עירום במקלחת או לתת לו יד ברחוב. הפעם האחרונה שהוא קרא לי לסדר איתו את הילקוט, הפעם האחרונה שלקחתי אותו לבית הספר, והפעם האחרונה שהוא הסכים שאדביק ללחייו נשיקות קולניות (אבל כאלה אני עוד גונבת, באלימות ובסתר, בתוך חדרים סגורים ובלי קהל).

הוא כבר לא עונה לי כשאני קוראת לו בשמות החיבה השגורים בפינו מאז שהיה תינוק (אלא אם כן אני זוכרת להשתמש בהם רק בנוכחות המשפחה הגרעינית), הוא כבר לא מבקש שאשטוף לו תפוח, אלא הולך ולוקח בעצמו, הוא כבר לא צריך שאבדוק לו את המחברות, את הספרים, את הכנת השיעורים. ואני פתאום מרגישה כל כך לא נחוצה. מיותרת כמעט.

אבל הוא עדיין צריך אותך במישורים אחרים, אני ממהרת להרגיע את עצמי בשיחות התכופות שאני ועצמי מנהלות במקלחת (מטכ"לית, 4 דקות, הילדים לא מרשים לבזבז מים) ומעבירה בראש את הדיבורים על חבורות הבנות והבנים בכיתה ה'-3, את ההתייעצויות לגבי נבחרת הכדורגל, הלבטים האם להשתתף או לא במסיבת שישי הראשונה.

אני נרגעת, מבינה שכל מה שאני צריכה זה להמשיך להיות שם בשבילו, לאהוב ולקבל. להמשיך ללוות, להתבונן, להציב תמרורי אזהרה, להציף שאלות, לסמן גבולות, לחדד מצבים, להקשיב לדקויות, לזהות מצוקות, לתווך רגשות. פשוט להיות ולהושיט לו מתוך תמנון הזרועות האמהי את זו לה הוא זקוק בכל רגע נתון.

"שלא תאחר את ההסעה", אני קוראת אליו בשבע שלושים וחמש וכאשר עדיין נשמעות חבטות כדור הסל על קיר החדר, אני מוצאת את עצמי עומדת מולו ומזרזת (יש! עדיין לא פוטרתי מתפקיד השוטרת!).

"קדימה, מתוק שלי, שלא תפספס", אני מאיצה ומחבקת אותו מאחור, מצמידה שפתיים של בוקר לעורף המתרחב ושואפת אותו אלי. האף מרחרח וכבר לא מזהה את ניחוח הגוף המוכר. פס הייצור של התמרוקים התעשייתיים גזל ממני את דוק הניחוח הילדותי, שהיה פס הקול של חיי.

"כבר שמת דאודורנט?"

"בטח, היום יש משחק", הוא מחבק את הכדורסל וממהר להשיג את השעון.