הזמר והשחקן הצרפתי, מישל ז'ונאס, חוזר לישראל עם הצגת היחיד "אברהם", המוקדשת לסבו המנוח שנרצח ביחד עם רעייתו, רוז'לה ושניים מילדיו באושוויץ. ז'ונאס, מבכירי הזמר הצרפתי, אמר עם נחיתתו בישראל: "ההצגה הזו היא מחווה לעם היהודי, לגזע שלי, לאלה שגורשו ולאלה שניצלו".
לדבריו, את כשרון השירה קיבל בירושה מסבו, אברהם וייסברג, שהיה חזן בבית כנסת. "אתה שר יפה, אבל לא כמו סבא", נהגה אימו לומר לו גם לאחר שהפך לזמר מצליח ומוערך. "סבא היה מיתוס בבית, ודרך סיפוריה של אמי למדתי להכיר אותו", אומר ז'ונאס, "לא בגללו בחרתי בקריירה של שירה, אבל הוא בהחלט היווה תמריץ".
ז'ונאס. "מחווה לעם היהודי" (צילום: דניאל מורדינזקי)
מה שהוביל את ז'ונאס לכתיבת המחזה היתה תמונה משפחתית שגילה במזנון בבית אמו; בתמונה הישנה מצולמים סבו וסבתו עם שישה מילדיהם. "חשבתי שצריך לספר את הסיפור שלהם", הוא אומר, "לא יכולתי לעשות את זה בגיל 30, כי פשוט לא הייתי מוכן. זה כנראה צריך היה להבשיל".
למרות קריירה שנפרשת על פני יותר משלושה עשורים, ההצגה הזו, שתוצג הערב (ד') במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, היא למעשה הפעם הראשונה בה ז'ונאס נמצא על הבמה לבד וללא נגנים. המוזיקה שמלווה את ההצגה היא מחווה למוזיקה הצוענית ששמע בבית. את פס הקול, שיצא גם כאלבום, הקליט בהונגריה עם מוזיקאים הונגרים. "הסגנונות אולי שונים, אבל השורשים משותפים והם עמוקים".
בבית הוריו, סיפר ז'ונאס, לא קיבל חינוך מסורתי. "ידעתי שאני יהודי ושזה לא קל להיות יהודי וזהו", הוא אומר, "לא שמרנו שבת וגם בבית הספר לא העזתי להודות ביהדותי. היום, בצרפת, זו לא בעיה לומר שאתה יהודי, אבל אלו היו זמנים אחרים".
להצגת היחיד שלו שרצה בצרפת מזה מספר חודשים כמעט בלתי אפשרי להשיג כרטיסים; עד כה צפו בה אלפי צופים, יהודים ושאינם יהודים. מי שלא ראתה את ההצגה על הבמה היא דווקא אמו בת ה-93. "אמא לא יכולה ללכת אז ביקשתי מהבן שלי לצלם את ההצגה והיא צפתה ב-DVD בבית. הרעיון שאני, הבן שלה, משחק את אביה, היה לה מוזר", הוא אומר ומוסיף, "אני לא דומה לו, למעט השפם שגידלתי לצורך התפקיד".
בהצגה משבץ ז'ונאס לא מעט הומור יהודי מתובל בשפת היידיש עליה עבד עם השחקנית והזמרת מרים פוקס, המתגוררת בבריסל. "אי אפשר לספר סיפור יהודי נטול הומור", הוא אומר ומדגיש, "צריך לזכור שהמחנות, השואה, המוות בתאי הגזים לא היו כל חייו של אברהם. היו לו גם חיים אחרים, מלאים.
כדי להמחיש את זה המצאתי דמות של חבר בשם יענקל שאיתו הוא נפגש מדי יום על הספסל. המפגשים האלה מביאים את ההומור היידישאי, ואני משחק כמובן את שתי הדמויות".
זו הפעם הראשונה בה מוצגת המונודרמה מחוץ לפריז וז'ונאס רואה בדבר יד מכוונת. "זה סמלי בעיני שהפעם הראשונה שבה אנחנו מציגים מחוץ לפריז היא דווקא בישראל", הוא אומר, "זה מאד מרגש אותי". למרות רצונות להופיע במרכז "יד ושם" בירושלים, הדבר לא הסתייע והוא מצר על כך. "הייתי מאוד רוצה שזה יקרה", הוא אומר, "6 מיליון איש זה מופשט, אבל כמו סבא שלי לכל אחד מהם היה סיפור משלו, חיים משלו, מוזיקה משלו. את ששת המיליונים הרכיבו אדם ועוד אדם ועוד אדם. צריך לזכור את זה".
למרות שמרבית משפחתה של אמו נספתה בשואה, בבית לא דיברו על המלחמה, אבל כמו במשפחות רבות של ניצולים היא היתה נוכחת תמיד. "גם אצל אמא, כמו אצל ניצולים רבים, ניקרה כל הזמן השאלה למה היא ניצלה ולא הוריה ואחיה. אבל בניגוד למשפחות אחרות, אצלנו הסיפור המשפחתי לא היה טאבו".
