ב-33 שנים, מנביא ועד כהן, מרב ועד חסיד - כולם עשו שקר להשלות את העם כי ירושלים - מאוחדת, גדולה ושלמה - היא שלנו ל"נצח נצחים". לא ברור אם כדור הארץ ימשיך להתקיים, אך ירושלים הכבושה והמסופחת היא שלנו לנצח.
אילו דובר על ירושלים של מעלה - ניחא, אבל בפועל, ירושלים הארצית מעולם לא הייתה מאוחדת, ונהגנו ברבע מיליון הפלסטינים שחיים בה כגרועים שבקולוניאליסטים.
עכשיו, לאחר הפסגה בקמפ-דיוויד, יש סיכוי שתהיה התפכחות מהאשליה והשקר, ושאנשים יעיזו לחשוב ולדעת את האמת. לדעת את האמת לא רק לגבי ירושלים, אלא לגבי המציאות כולה, כלומר שקיימים כאן שני עמים וכי בהסכמי שביתת הנשק מ-1949 הכרנו בקיומו של העם האחר, והסכמנו על הקו הירוק כגבול, כולל על חלוקת ירושלים.
לפי החוק הבינלאומי, מלחמה וכוח הנשק אינם מקנים זכות לספח שטחים. קיבלנו התניה זו להלכה, ולכן הטלנו ב-1967 על השטחים הכבושים ממשל צבאי. עם זאת, חשבנו שבעורמה ובתחבולות ניתן יהיה לנגוס ממה שאיננו שלנו על ידי התנחלויות, בתירוצים מתירוצים שונים: "צורכי ביטחון", "היאחזות צבאית", "משלחת ארכיאולוגית" ועוד. כל זאת למרות שקיבלנו (כולל בגין ושמיר) את החלטות האו"ם 424 ו-338.
לאחר כשלון השיחות על הסכם השלום, אם אמנם זה כישלון, אולי נהיה יותר מציאותיים ונבין טוב יותר את צורכי העם האחר. הרי איש מאיתנו, האזרחים הישראלים בני החורין, לא היה רוצה לחיות תחת שלטון צבאי של עם אחר. איש מאיתנו לא היה משלים עם נישולו מנכסיו ומחירותו.
לצערי, נשמעים כבר קולות מלחמה - הן בשל הנשק שחילק הצבא לאנשי יש"ע, והן בשל דברי הרמטכ"ל כי "אם ערבים יתקרבו ליישובים, נהדוף אותם בכל מחיר" (האם גם במחיר חיים?). לאווירת המלחמה תורמים גם דברי אנשי יש"ע ורבניהם, הטוענים כי עדיין לא סיימנו את "מלחמת העצמאות", וכבר אנחנו למדים שהם אימצו את פסוק ב' פרק ז' בספר דברים: "החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחנם" (לא תיתן להם לחנות בארצך).
רבים רבים שם שכחו, או לא רוצים לדעת, שימי הכיבושים והניצחונות שהיו נהוגים בקרב שבטים כובשי טריטוריות בימי קדם, כמו יהושע בן נון, עברו מן העולם זה מכבר.
אם אנחנו רוצים להישאר חברים בקהילת העמים, כדאי להפסיק ללבות מלחמה, כיבוש ונישול, ולהמשיך בכל דרך אפשרית לנהל משא-ומתן הוגן לשם השגת שלום עם שכנינו.
ייתכן מאוד שעוד תהיה שפיכות דמים, אבל בסוף נגיע להסכם שלום, וזה לא יקח עוד הרבה זמן.
