לקיחת הטלויזיה מהסלון יצרה חור מסויים צילום: ויז'ואל/פוטוס
הימים שאחרי עזיבתה המפתיעה של המתוקה היו ימים קשים אך טעימים. קשים בגלל רעידת האדמה שפקדה את חיי, אובדן האהבה, היציבות, סדר היום, ההרגלים האהובים, וחוסר הודאות לגבי העתיד, תוך חששות כבדים מעצם המחשבה על הצפוי לי, ועל הצפרדעים המחכות לי בדרכי, בביצה הקרויה 'שוק הפנויים פנויות'"
שבועיים אחר כך הכלבה עזבה. היה בזה צדק, היא היתה שייכת למתוקה עוד לפני הנישואים, ורק שאריות פרווה בכל מקום וכמה כדורים מצפצפים הזכירו שפעם עוד היו כאן נביחות"
ההסברים ההגיוניים שטוב לנו ביחד נענו בתשובה המופרכת שלא טוב לנו. ההצעה ללכת לייעוץ זוגי נענתה בשלילה. היא החליטה, והיא שלמה עם זה. על מסך דמיוני הפעלתי ערוץ מיוחד לרגל האירוע: "גרוש לא מזיק בן 40 מחפש מישהי שבראש שלה לחתום על הסכם ממון". פרק 1 - הרקע
פורסם:
23.03.10, 10:25
המסעדה היתה מאוד רומנטית ויותר מכך - מאוד ריקה. להקת ג'ז שלא הופיעה בתפריט עשתה כמיטב יכולתה, והמלצרית התעניינה בתדירות גובלת בהטרדה אם הכל בסדר. "לא תכננתי להגיד לך את זה היום", אמרה המתוקה היושבת מולי בזמן שאני ניסיתי להבין מה הסיפור של הפטה-כבד הזה שמגיע עם שני טוסטים קטנטנים, "אבל אנחנו נפרדים".
הרמתי עיניי מהפטה-כבד. "מה זאת אומרת?", שאלתי.
"כן, כן", מאשרת המתוקה, "אני לא מאושרת מהחיים, אני צריכה לעשות לי סדר בראש. אני הולכת לטיפול אצל אשה אחת, זה משהו שאתה לא תבין, ושאני חייבת לעצמי, תאמין לי - זה הדבר הנכון לעשות".
כל האינפורמציה הזאת, שבלאו הכי את חלקה אני לא אמור להבין, פלוס הטוסטים הקטנים האלה, היו יותר מדי מידע בשביל דקה אחת. "אמרת אשה? איזו אשה?", שאלתי.
"זאת אשה אחת, ש... זה משהו שאני צריכה לעצמי", ענתה, וקינחה בסיומת החביבה עליה במיוחד: "זה מאוד יקר, אבל צריך לעשות את זה".
"הכל בסדר?", התייצבה מולנו בחיוך ביישני אך סמכותי המלצרית. דווקא הכל לא בסדר, כך הסתבר לי ממש כרגע, אבל הואיל וכנות היא שלוחה של טפשות, והואיל ואם הייתי מתחיל לספר את האמת הייתי יוצא מה-זה פולני, השבתי רק: "כן, כן, בסדר גמור".
"אפשר לפנות את הצלחת הזאת?", שאלה המלצרית והצביעה על צלחת ריקה לגמרי ובכך איבדה בשנייה אחת את אשליית הסמכותיות שהיתה לה בהתחלה. אני חזרתי לחקור את הפטה-כבד, בזמן שהמתוקה אישרה ללא שהיות מיותרות לצאת לפעולה, ששם הקוד שלה ברשת הקשר יכול להיות: "פינוי צלחת".
"מה היה קורה אם היינו מחליפים בין המתוקה לבין המלצרית?", צצה בראשי מחשבה שכנראה פוקדת מפעם לפעם כל גבר בריא ובעל דמיון, אך לפני שהספקתי לענות כבר עזבה המחשבה את ראשי, ממהרת לטוס אל גבר אחר במסעדה אחרת בעיר.
"בעתיד, אתה עוד תודה לי על כך", הוסיפה המתוקה.
אני לא בן-אדם אלים, אבל פתאום הרגשתי צורך לנגוס במשהו. בלעתי טוסט קטן מרוח בפטה-כבד, כשהמתוקה מפרשנת ברקע: "הפטה-כבד פה לא משהו".
שבועיים אחר כך הכלבה עזבה. היה בזה צדק, היא היתה שייכת למתוקה עוד לפני הנישואים, ורק שאריות פרווה בכל מקום וכמה כדורים מצפצפים הזכירו שפעם עוד היו כאן נביחות באמצע הלילה.
גם המתוקה עזבה. לא עזרו כל שיחות הנפש, נסיונות השכנוע, והחיבוקים העודפים. ההסברים ההגיוניים שטוב לנו ביחד נענו בתשובה המופרכת שלא טוב לנו, ההצעה ללכת ליעוץ זוגי נענתה בתשובה שהיא כבר הולכת ליעוץ אצל האשה הזאת, וההבטחה שננסה לטפל בבעיות שלנו נענתה בהירדמות מיידית של המתוקה. היא החליטה, והיא שלמה עם זה, ועכשיו אפשר לישון בשקט. שום דבר לא הסתיים בלי בשורה טובה ובשורה רעה: הבשורה הטובה היא ש"האשה הזאת" מודיעה שבקרוב אמצא זוגיות חדשה, טובה יותר. הבשורה הרעה היא שהאשה הזאת עלתה לי המון המון כסף.
התנחמתי במלאי המזון המשובח שהותירה אחריה
עוד מבט:
היציאה מנישואים היא כמו כניסה ללונה פארק / יובל בלינקי
מאותגר נישואים, בלתי מתפשר, לוחם למען הצדק, או בקיצור גרוש, חוזר לשוק הבשר וישמח להכיר אותך, כל עוד תתאימי להסדרי הראייה. הכירו את הטיפוס הסימפטי עם הנפש השבורה
הימים שאחרי עזיבתה המפתיעה של המתוקה היו ימים קשים אך טעימים. קשים בגלל רעידת האדמה שפקדה את חיי, אובדן האהבה, היציבות, סדר היום, ההרגלים האהובים, וחוסר הודאות לגבי העתיד, תוך חששות כבדים מעצם המחשבה על הצפוי לי, ועל הצפרדעים המחכות לי בדרכי, בביצה הקרויה "שוק הפנויים פנויות". התנחמתי במלאי המזון המשובח שהותירה אחריה המתוקה במקרר ובארונות, מוצרים שנרכשו בקפידה ממחלקת ה"עשרה שקלים לביס", במעדניה הרוסית לאניני טעם בלבד שיש בקירבת הבית. "דווקא גבינות ממש טעימות", חשבתי לעצמי, ונזכרתי שאף אחד לא התנגד שגם אני אקנה נעליים ב-800 שקל וגבינות יוקרה במחיר דומה. לא לחינם ניסחה זאת בדייקנות פקידת הבנק שהתבקשה לבטל את כרטיסי האשראי ולא ידעה כמה צדקה כשאמרה: "רק לאחד מכם יש לייף-סטייל".
המתוקה עצמה הותירה אחריה הרבה מאוד טישו משומש מקופל בקפידה ומפוזר באופן שווה פחות או יותר בכל חלקי הבית, אבל לקחה את הטלויזיה, את הוידאו, את הארון ועוד כמה דברים שמן הסתם לא אצליח להפעיל. לקיחת הטלויזיה מהסלון יצרה חור מסויים מבחינה ארכיטקטונית. ניסיתי להניח שם עציץ קטן, אך במהרה הסתבר שהיא תצטרך את העציץ, והיא מצטערת.
הנוכחים בסניף הבנק לא יכלו להעלות על הדעת שמדובר בשוד לאור היום. הכל נראה נורמלי: נכנסנו באופן תרבותי ושקט, ישבנו בסבלנות בתור, וכשהגיע תורנו, גם השודדת וגם הנשדד התנסחו בטון שקט ורגוע. אבל בכל זאת - זה היה שוד. את הכסף שחסכתי בעמל רב העברנו בשקט בשקט ובלי לעורר כל מהומה לחשבון הבנק החדש שלה. זה דווקא היה הכסף שבו חשבתי לקנות בית קרקע נחמד באיזה מושב, עם גדר עץ וחצר קטנה בשביל הכלבה, ועץ לימון או אבוקדו, שיעשו צל על הרכבים בחנייה, ונדנדה בשביל הילדים. אבל כמו שאומרים: אדם עושה תוכניות - ובשמיים הגרושה צוחקת. או אולי בגירסה המסורתית יותר: "רבות מחשבות בלב איש, ועצת הגרושה היא תקום".
לאט לאט התחלתי להפנים שזמנים קשים מחכים לי. אין לי בעיה עם שוק ההון, וגם שוק רמלה-לוד לא עשה לי שום דבר רע. אבל מכל השווקים, המקום הכי פחות קורץ הוא שוק הפנויים פנויות. על מסך דמיוני הפעלתי ערוץ מיוחד לרגל האירוע: "גרוש לא מזיק בן 40 מחפש מישהי שבראש שלה לחתום על הסכם ממון". בשלב הזה העברתי לערוץ ההיסטוריה.
כך הסתיים לו פרק א' בחיי, פרק שממנו יצאתי הרבה יותר חכם ובשל לקראת הפרק הבא. פרק בחיים שבו למדתי שמסעדה רומנטית זה מקום מסוכן למדי, ולא פחות חשוב: לעולם, לעולם לא טוב להזמין פטה-כבד.
