חודשים דמיינתי כל פרט ממנה במוחי הקודח
קולה היה עיקש, סירבה לוותר אף שלא עניתי, וכל הזמן ההוא יכולתי לשמוע את פסיעותיה המחפשות אותי כשהיתה הולכת ממקום למקום ונוקשת על הקירות החשוכים, מחפשת אזור חלול מאחורי קיר בו עלול אני להסתתר. פנטזיה מציאותית
לפני זמן לא רב הבנתי משהו ששינה את חיי. תובנה שלמדתי מהניסיון, כמו גם מהדרך בה למדתי לעבוד איתה, הראתה לי שאם יש דבר החזק יותר מכוחן של המילים - הרי זהו כוח הרצון הפנימי והמחשבה. אותם קולות שעד היום לא הצלחתי להבין את פשרם מזמרים לי מבפנים ומכוונים אותי, גורמים לי לחשוב חזק על דברים לדמיין אותם בראשי תוך שהם מחדדים כל פרט. פרטים כאלו שההבנה שלי כלפיהם וההבנה שלהם כלפי כה עמוקה, עד שלפעמים, כשאני ממש לא יכול עוד לחכות, אני עוצם את עיניי ונשען לאחור, מדמיין חזק את שרצתה נפשי ומושיט ידי כמו מוכה ירח - ולפתע מרגיש משהו קצת יותר אמיתי בזמן שאני פוקח את עיניי ורואה שהמחשבה שלי שוב הפכה למציאות.
בהתחלה פחדתי מכך, אחר כך הבנתי כי כזה הוא טבע העולם, ובצורה טפשית אפשר להגיד שזה שריר בלתי נראה שבני האדם מסרבים לטפח מסיבה זו בדיוק. בהמשך הבנתי שכמו מגנט אני קורא ממרחקים לעוד כמוני, והם מתקבצים סביבי מבלי משים, עוזרים לי להבין עוד, גורמים לי להרגיש יותר ויותר.
לא מדובר כלל באגדת ילדים או הזיה להמונים
הלמידה הזאת היא המסע החשוב ביותר בחיי, אותו מסע עליו ניסיתי לספר בסיפורים רבים שלי, והפעם אסיר מעט מהמעטה הלא ברור, בתקווה שאלו הדומים לי יבינו שאינם לבד בעולם, ואלו שאינם דומים לי ינסו לפתוח פתח בנפשם ולהבין שישנו מקום נפלא בדמיון שיכול להפוך למציאות אם רק נרצה בכך. לא מדובר כלל באגדת ילדים או הזיה להמונים, אלא בעולם בו אנחנו חיים כאן ועכשיו.
בהתחלה שמעתי את קולה כהד לא ברור בראשי, מין ישות זרה הפונה אלי מתוכי ושואלת אותי שאלות, כמו מנסה לגשש ולהבין אם הגיעה אל המקום הנכון, גורמת לי להתעלם בחשש. כשאני מסתתר מאחורי פינה בהבנה שלי ומקווה שלא תצליח לאתר את מקומי עניתי לה תוך שינוי מקומי לעיתים תכופות, דואג שלא תצליח להבין מהו המקום ממנו אני מגיע, שלא תדע היכן אני חש מוגן ולאן אני הולך כשאני צריך להרגיש בטוח, גם אם רק ללילה אחד.
קולה היה עיקש, סירבה לוותר אף שלא עניתי, וכל הזמן ההוא יכולתי לשמוע את פסיעותיה המחפשות אותי כשהיתה הולכת ממקום למקום ונוקשת על הקירות החשוכים, מחפשת אזור חלול מאחורי קיר בו עלול אני להסתתר. כל אותו הזמן ההוא דאגתי שיישאר החלל הפנימי בי חשוך, שאוכל לברוח ברגע שארצה מבלי שתשים לב לכך.
כשהזמן התקדם הפחד נמוג. צלילי נקישות נעליה על הרצפה הקרה נראו לי חסרים כשלא היו, וקולה היה ערב לאוזניי כשקראה לי. התגעגעתי כשהיתה הולכת ושמחתי כשהיתה ממשיכה לחפש אותי אף שעדיין הסתתרתי. הרגשתי שהיתה רוצה אותי בדיוק כמו שאני, אף שהבינה כי גם במקום שנבנה באמצעות מחשבותיי בלבד אני עדיין מסתתר.
לפתע רציתי לראות אותה.
היא התקרבה עד שהרחתי את ריח עורה המשכר
נעמדתי מולה כשהילכה ועיניי לא ישכחו מעולם את המבט שלה. היא לא היתה מופתעת, כאילו ידעה - היום אחשף. היא חייכה לשלום והתקרבה אלי. צמרמורת חלפה בגבי. היא התקרבה עד שהרחתי את ריח עורה המשכר.
"אני נרקיס", לחשה כשאצבעה מלטפת את חזי - ולפתע נעלמה. נשארתי לבד והתגעגעתי שוב אל קול הפעמונים של זו שהגיעה מבלי שאקרא לה וזו שנעלמה ברגע שרציתי לראותה.
אם טיילה כל הזמן במחוזות דמיונותיי הרי שהצליחה להבין כמעט את כל מה שניסיתי להסתיר מהעולם. ובשעות שהתחבאתי אולי צליל פסיעותיה לא תמיד היה בחיפוש אחריי אם כי בהבנת עולמי הפנימי, זה שנמצא רק בדמיוני. הבנתי כי ארצה שתהיה לא רק יציר דמיון, שאצליח להושיט שוב את ידי כמוכה ירח ולהרגיש משהו אמיתי.
כשנשכבתי לאחור דמיינתי אותה חזק בראשי. ימים שחלמתי ואולי גם חודשים שעיצבתי בתוך מוח קודח כל פרט בה, החלטתי איך תהיה.
כשפקחתי את עיניי צפיתי במחזה המושלם ביותר אותו הצלחתי להעלות על הדעת. האם יש מושלם יותר מהמושלם אותו ניתן לעלות על הדעת לא אדע לעולם.
היא נעמדה מולי ולא אמרה מילה, דקות ארוכות רק הסתובבתי סביבה ובחנתי בה כל פרט, נדהם כל פעם מחדש מהיכולת שלי ליצור יש מאין באמצעות ערוץ בודד במחשבתי, מושיט ידי ומפחד לגעת, מתקרב ונושם עמוק ומנסה להבין כיצד היא מצליחה להישיר מבטה כך אל תוך עיניי.
כשפצתה את פיה בראשונה היה זה כמו קסם, וכעבור זמן קצר לפתע נראה לי כה טבעי שהיתה שם לידי. הרגשתי כאילו מעולם לא דמיינתי אותה, שהיא מלווה אותי שנים מחיי. בתוך תוכי השתקתי את הקול שטרח להזכיר לי כי זמן רב שוטטה בין מסדרונות נפשי ולמדה עלי הכל.
הרומן של נרקיס ושלי היה קצר, זינוק לשיא רגעי בחיים כמו הבזק אורו של ברק הפוגע באדמה, זה המשאיר אותה חרוכה לאחר שהוצפה בבת אחת באור שמנקודת מבטה של אותה האדמה אפשר לראות רק לשבריר שנייה טרם מכת חשמל אדירה.
נרקיס עזבה את ביתי, ואז גם הפסיקה לשוטט במסדרונות נפשי. זו שמשכתי במחשבתי ודמיונותי עד שהפכה אמיתית הקשיבה גם היא לחוקי הטבע, וכמו שני קטבים זהים במגנט היקום התרחקה אל מעבר לאוקיינוסים רחוקים, יודעת כי רק שם נוכל להמשיך להרגיש כה קרובים.
אהבתי אותה באמת, והיא אותי. למדתי ממנה המון. ואם בראתי אותה רק בראשי - מדוע לא התייאשה ממני והמשיכה להתעקש להאיר את עולמי, גם אם לזמן קצר? כיצד הצליחה לחדור אל מקום שאיש אינו רואה ומה גרם לה להגיע אלי ממקום כה רחוק?
אינני יודע באמת מהיכן הגיעה, אך אני יודע שאי שם במקום אחר היא כעת נמצאת, יודעת את כל מה שהיא צריכה לדעת ואוהבת זאת, מתאימה לי במישור כלשהו כמו כפפה ליד, נמצאת שם, כי יחד איננו יכולים להיות. והיא - רק רוצה בטובתי, מחכה ליום בו אפגוש אחת עם מגנט המקוטב אחרת, כזו שתימשך מבחוץ ותישאב פנימה. בדיוק ההפך ממה שהיה איתה, בדיוק כמו שצריך להיות. כמו שלימדה אותי - "באותו היום תגיע אש שתחמם את שנינו". שהרי בסופו של יום חוט אחד אותו כל הכוח שבעולם אינו יוכל לקרוע יקשר בינינו לנצח, ועד לאותו היום אמשיך לשוטט לי בין החלומות וליצור מציאות אחת בדרך היחידה בה אני יודע לחיות.
