אינני מצפה לאהוב שוב כמו שאהבתי אותך
הסתובבתי עם חברים בכיכר, שרתי שירים שאתה לימדת אותי לאהוב, ואתה לא היית שם. תמיד בתקופה שלפני יום ההולדת שלי אני מבטיחה שבשנה הבאה תהיה לצידי. או אם זה לא אתה, אהבה. חדשה או ישנה, העיקר אהבה
עוד שני חגים וגמרנו, עד השנה הבאה. שבועות, ל"ג בעומר וזהו. ככה זה אצלי, כל שנה סופרת מה נשאר ברשימה. כמעט בכל הזדמנות אני טסה מכאן, לא חשוב לאן. לצערי השנה לא היה לי לאן לברוח, השמיים היו הגבול. היה סגור שם. אחרת הייתי מבלה באיזה חור לבד, לוקחת איזה סופ"ש ספונטני, מתחברת לזוג זקנים שבאו לראות את וינה ,אוכלת איזה שטרודל, אולי אפילו מספיקה ללמוד לרקוד ואלס. לצערי נשארתי בבית.
אתה לא היית שם, גם לא ערב קודם. הסתובבתי עם חברים בכיכר, שרתי שירים שאתה לימדת אותי לאהוב. השירים הישנים והעצובים של פעם, שירי אהבה אמיתיים.
לא עשיתי על האש ביום העצמאות, לא הוזמנתי לפיקניק מעניין, הרי אין לי ילדים, מה יעשו איתי בפיקניק? הלכתי לי לים, להשתזף. בדרך חזרה דאגתי לבקש שיפודים מיותמים לחתולים. "קחי לך פיתה", צעק הבחור עם הכיפה. "לא תודה", עניתי בחיוך, "זה לא לי זה לחתולים".
הלכתי ברגל, סלינו על כתפינו. במקום ביכורים החזקתי שיפודים, קבבים, וסטייקים.
אפרופו ביכורים, אני בכורה, יש לי אח ואחות. בחודש מאי יש לי יום הולדת, מזל תאומים. כל אחד עם המזל שלו. תמיד לפני, או ביום ההולדת שלי, אני מבטיחה שבשנה הבאה תהיה לצידי אתה. או אם זה לא אתה, אהבה. חדשה או ישנה, העיקר אהבה. בן זוג אוהב, שיעודד, שיעריץ, שיתמוך, שייתן ויידע גם לקבל, שיאהב, שיהיה אמיתי, מישהו שיכתוב לי כמו שאתה כותב, מישהו שכייף לחבק. מישהו שהנשיקה איתו היא תדלוק לשבוע. זוכר איך היינו עומדים זה מול זו, מנושקים, מחוברים, נושמים את הנשימות של עצמנו, מערבבים ומשחררים? למתנה כזאת, מי צריך פתק החלפה? למרות כל מה שכתבת ואמרת, יש בי עוד תקווה .אני עיוורת?
אני חיה את חיי, ואני מאמינה שתצטרף בעתיד.
אכלתי ארוחות בוקר בבקרים, עסקיות בין ערביים ברחובות העיר, נפגשתי עם חברים וחברים-של, נסעתי מרחקים לתתונות של בנות הדוד, נרשמתי לכל אתר אפשרי באינטרנט, לחלק מהם אף שילמתי (מקסימום לחודש ניסיון), ובכל פעם שכנעתי את עצמי מחדש - הוא ורק הוא הבחור שלך (אתה). גם למכוני כושר נרשמתי, אבל לא התרשמתי שם מאף אחד. השוויתי כל ריס וציפורן, נזכרתי בקול שלך, ברוך, בעדינות, באלגנטיות, בשנינות וגם בהתעללות השקטה שעברתי. מודה, בהסכמה מלאה. אבל מי זוכר....
יצאתי למסיבות של פנויים-פנויות, למסיבות שישי של בני 30 ו-40 פלוס, אפילו למיטיבי לכת הצטרפתי בשבת. ואז הייתי נזכרת בטיולי האופנועים שלנו.
הדמעות שזולגות כעת יכולות למרוח או למחוק את הכתוב, אך אין להן יכולת למחוק אותך ואת הזכרונות שיש לי ממך. להתנתק ממך זה כמו לכרות איבר בלי הרדמה. אבל אני מנסה. מנסה ועושה, יוצאת ומבלה, שומעת ומתייעצת, קוראת וקורעת, נופלת ונקרעת, קמה וממשיכה הלאה, מנסה להיגמל.
במסגרת תוכנית הגמילה וההתנתקות, יחד עם הניסיון לשכוח אותך, אני נחשפת להמון, מספרת את כאבי, משחררת אותו הרחק ממני, משתפת אחרים, ולא אכפת לי אם תכעס. אני מחפשת את השרידים שלך, מביטה שוב ושוב בתמונות שלנו יחד ולא מאמינה שכל זה לא יחזור. קשה לי לחשוב עליך כעל "מת", למרות שאמרת לי יותר מפעם אחת, "לא יהיה בינינו כלום, תמשיכי הלאה. העולם כולו לרגלייך". אבל אף פעם לא סגרת את המעגל הזה איתי, פנים אל פנים. פשוט נעלמת לי. לא התמודדת, לא התעמתת, וזה לא שאתה לא אוהב אותי. אתה פשוט פוחד להודות. אתה מפחד, והפחד הזה לא מוצדק.
יקירי, אם היית נותן לי פעם אחת להוכיח לך שאני רוצה. שהבנתי את הטעויות מהעבר. שהתגובות שלי היות תוצאה של המעשים שלך. והרי שנינו יודעים, היה לנו הכי טוב בעולם. וגם הכי רע...
אלוהים, מה לא עשיתי כדי להיות במקום אחר. את הבגדים שקנית לי מכרתי. את התמונות שלנו יחד גזרתי. את המכתבים שלך והפתקים הלא רבים שרפתי - ודקה אחר כך הצטערתי. את הבשמים שלך שפכתי, רק את הטבעת ואת השעון השארתי. השעון שמזכיר לי איך הזמן רץ והטבעת שמזכירה לי מה אמרת: "החישוק זו האהבה שלי האינסופית אלייך, והחור, זה הפחד שלי ממך".
בתוך תיק קטן את כל מה שנשאר ארזתי, אני שוב עוברת דירה. הפעם לתקופה ארוכה, הרחק מכאן. תל אביב גדולה, והבדידות בה אף גדולה יותר. כל פינה פה מזכירה לי אותך. זה הפך להיות בלתי אפשרי. אני רוצה לצעוק את כאבי, את התסכול, את מפח הנפש העצום, ושכל העולם יידע מה עברתי כדי להיות איתך.
גם את ההזדמנות להיות אמא כנראה פספסתי
בדמעות שלי יכולתי להעלות את מפלס הכנרת. את השנים היפות שלי בזבזתי. אני לא מאשימה אותך, רק הזכרתי. גם את ההזדמנות להיות אמא כנראה פספסתי. הרי לא רצית עוד ילדים, ואני הסכמתי. למרות שבתוך תוכי קיוויתי לילדה.
היום אני בוכה פחות אבל עדיין בוכה. לקחתי לי מאמן כושר פרטי, התחלתי תוכנית הרזייה, אני עובדת על תערוכת ציורים משלי, כותבת כמעט יום יום, יוצרת ומציירת כמו פעם. אני לאט לאט חוזרת לעצמי בלי פסיכולוגים ויועצים.
אהבתי אותך בכל מצב. אהבתי איך שאכלת, את הדרך בה דיברת, את הצורה שנהגת, את המהירות שקלטת, איך שאותי נישקת ובי נגעת. אהבתי לשמוע אותך צוחק ולראות אותך מאושר. גם אם יש לי "פה מלוכלך", לא תמיד התכוונתי. זה לא מרוע. צרחתי כמו חיה פצועה, ואתה נתת לי לדמם. רציתי שתצעק, שתגיד משהו, אבל אתה שתקת. והשתיקה הרועמת שלך היתה הסערה שלי.
אינני מצפה לאהוב שוב כמו שאהבתי אותך, אך מגיע לי שיאהבו אותי, ואני מאמינה שעם הזמן אוכל גם אני להחזיר את אותה האהבה, כמעט... או אותך.
רוצה לצעוק את כאבי, את התסכול, את מפח הנפש
צילום: index open
מומלצים
