סדר בכאוס: ביקור מצולם במצרים

1. עיר ממעוף הציפור

כבר ממרומי Air Sinai קהיר מצטיירת כעיר עצומה בגודלה, צפופה ומונוכרומטית. נסיעה ראשונה ברחובות העיר מאששת את מה שראינו משם. החום החום הזה של הבניינים, שמתמזגים עם האדמה המדברית, ההתנהלות הבלתי נתפסת בכבישים, של אין רמזורים ואין נתיבים, רכבים מכל הסוגים פזורים באדישות מתורגלת בכל כיוון אפשרי, מצפצפים בכל רגע נתון.

2. הילדים של קהיר

הילדים המקומיים מברכים ב-"Welcome to Egypt" חינני. יש גם כאלה שמבקשים להצטלם איתנו. "ככה מחנכים אותם בבית הספר", מסבירה המדריכה. רובם ממשיכים לחייך כשהם מבינים שאנחנו מישראל, אך היו גם כמה שנרתעו, מחקו את החיוך ולא שאלו יותר שאלות.

3. סדר בתוך הכאוס

בדרך לשוק חאן אל חלילי מתחילים להרגיש את רוחה של העיר ולהבין שלכאוס המצרי יש סדר משלו. השוק עצמו די תיירותי, והרוכלים מקצוענים עד כדי ניג'וס.

4. דברים שרואים מקרוב

אומרים שיש דברים שחייבים לראות מקרוב. הפירמידות בגיזה הן מסוג הדברים שצריכים לראות ממש מקרוב, וגם ממש מרחוק, ולא בהכרח בסדר הזה. מקרוב, בשביל להבין עד כמה גדולה כל אבן - 2.5 טון בממוצע לכל אחת (איך העלו אותן למעלה, לעזאזל?) ומרחוק - בשביל לקלוט את שלושתן בתמונה אחת. הפנטזיה שלי היתה להגיע בדרך-לא-דרך, רכובה על גמל, ושלפתע ייחשפו הפירמידות אחת אחרי השנייה במלוא הדרן. במציאות זה לא בדיוק היה ככה. הגענו באוטובוס שחנה ממש בקרבת שלוש המופלאות, שאותן כבר קלטתי מרחוק, הן הרי נמצאות ממש בפרברי העיר. אבל מה, גמלים היו שם, ממתינים עם בעליהם להילכד "במקרה" בעדשות המצלמות על רקע המונומנט ולהרוויח כמה גרושים, ויכולתי להגשים את הפנטזיה, טוב, בערך.

5. מים שקטים

כשגיליתי שהטיול כולל שלושה ימים של שיט על הנילוס , הדימוי הראשון שעלה לנגד עיניי היה השפם המטופח של הרקול פוארו: הבלש הבלגי המסוגנן של אגאתה קריסטי. סיור ראשוני בספינת "Goddess of the Nile" הותיר את הדימוי בעינו. יש משהו מטריד במי נהר הנילוס השקטים מדי, בנוף הבראשיתי מסביב, ובמסדרונות הצרים של האונייה. מזל שאת חליפות ההצלה הצהובות שהתחבאו מתחת למיטה גילינו רק ביום האחרון.

6. שפת הסימנים

מצרים עמוסה במקדשים עתיקים, שכל אחד מהם מגלם עושר של ידע אמנותי והיסטורי. הקשבתי לסיפורים המיתיים ולמשמעות המוטיבים העיקריים, אולם לכל קריאת התפעלות ראשונית בכל מקדש ומקדש התלווה גם תסכול. אפשר להתפעל מעומק הדיוק והפרטים של ציורי המלכים והאלים, אך מול אוסף אדיר של צורות וסמלים המסודרים בצורה כל כך הגיונית לכאורה נותרתי קצת מיואשת. אולי בגלל שיש משהו מאוד מזמין ויַלדי בכתב החרטומים המצרי, שאני אמורה להבין בקלות.

7. קודש וחול

יש קברים ומקדשים בהם אסור לצלם מחשש לגרום לדהייה ושחיקת הצבעים שמעטרים את הקירות והתקרות. עקיפת האיסור שכיחה למדי, ולמעשה השומרים במקומות עצמם לעיתים אף מעודדים זאת. הכול תמורת תשלום כמובן. על פי ארכיאולוגים מצרים, אפילו האוויר שאנו נושמים במקומות עתיקים אלה פוגם בציורים לטווח הרחוק, ובעוד כמה מאות שנים הם עלולים להיעלם כליל. אחד המקומות האלה הוא המוזיאון המצרי בקהיר. העיצוב המיוחד של המוזיאון נותן תחושה של תיבת אוצרות ענקית שלא מזמן פתחו אותה. המקום שהשאיר בי את הרושם החזק ביותר היה חדר המומיות שבמוזיאון, ולחשוב שהתלבטתי אם להיכנס לשם או לא כי צריך לשלם על זה עוד 100 לירות... בכל זאת לא בכל יום פוגשים תשע גופות חנוטות של מלכים בני 3,000 ו-4,000 שנה שוכבות זו לצד זו בחדר אחד.