"מערכת החינוך מכבה את הסקרנות"

"חיפשנו מקום בו ילדינו לא ירגישו שונים, מקום בו אנחנו לא נרגיש שונים ובו הילדים יוכלו לצאת מהבית לחברים בביטחון, לבד ובאופן חופשי", אומר בעז נאמן גולן, אב לשני ילדים בחינוך ביתי בגילאי 5 ו-3.

משפחתו של בעז עברה לפני 7 חודשים מחדרה לקיבוץ נווה איתן שבבקעת בית שאן. הקיבוץ מונה כיום כ-20 משפחות חינוך ביתי, מתוך כ-150 משפחות המתגוררות בקיבוץ. היות ורוב המצטרפים החדשים מאמינים בחינוך ביתי, זהו המקום היחידי בארץ בו בגילאי הילדים הצעירים, רוב הילדים נמצאים במסגרת של חינוך ביתי והמיעוט במערכת החינוך. נשמע מטורף, מפחיד, חסר אחריות? אם כן, תבדקו למה.

החינוך הטוב ביותר - הוא בבית

בעז ואשתו תמר, הם כהגדרתו 'פליטים של מערכת החינוך'. "שנינו יצאנו ממנה עם כוויות", הוא אומר. "עברתי שמונה בתי ספר ולא הגעתי ליב' אף פעם. לא הייתה לי בעיה מסוימת או לקות. חלק מהמעברים היו בעקבות מעבר מקום מגורים של הורי וחלקם בשלב מאוחר יותר, מתוך ניסיון למצוא תחום או מגמה שיעניינו אותי. בכל פעם הרגשתי מהר מאוד שהגעתי למיצוי ושאני יכול להמשיך ללמוד לבד ובצורה הרבה יותר מעניינת את מה שמלמדים בבית הספר".

הרומן של בעז עם מערכת החינוך נגמר בבית ספר אקסטרני ומאז, הספיק בעז לסיים תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני ב... חינוך.

לא רק את ילדיו, גם אותו לא תמצאו במערכת החינוך. בעז מנהל כיום מחלקת הדרכה בחברת היי טק. גם תמר, שרצתה ללמוד אומנות, לא מצאה עניין בבית הספר, אך סבלה בשקט וסיימה 12 שנות לימוד. "בסופו של דבר, הבחירה שלנו בחינוך ביתי נובעת מתוך האמונה שהחינוך הטוב ביותר עבור ילדינו הוא בבית", אומר בעז.

כאשר בתם הבכורה של הזוג הגיעה לגיל שנתיים וחצי, החלו לצוץ צרכים חברתיים והמשפחה שהתגוררה אז בחדרה, החלה לבדוק אפשרויות שונות למעבר. "יש הרבה קהילות של חינוך ביתי בארץ", אומר בעז. "במועצה אזורית גזר יש קהילה מאוד גדולה ופעילה, בת"א יש הרבה משפחות, אבל החיסרון של הקהילות האחרות הוא שהמפגשים הם לא ספונטניים. אלו מפגשים יזומים של 'משעה עד שעה', ובמקום מסוים. נווה איתן הוא המקום היחידי בארץ שאינו עירוני, שבאותו ישוב ותחת אותה גדר, גרות מעל ל-3 משפחות של חינוך ביתי.

"הבנו שאנחנו מחפשים בעצם קיבוץ - מקום בו אין מכוניות וכולם גרים בשכנות קרובה. עשינו בדיקה אם יש מקום להקים קהילה כזו בארץ, אבל ישובים לא ששים לקבל לתוכם קהילות של חינוך ביתי בגלל השוני. הם רואים במערכת החינוך את כור ההיתוך ומקום של מעורבות קהילתית. הם חוששים ממשפחות שלא נכנסות למערכת החינוך".

משפחות שטוות חלום

קיבוץ נווה איתן ענה על הצורך. "בחדרה הרגשנו מאוד שונים", הוא אומר. "בנווה איתן, יש לנו שפה משותפת עם חברי הקהילה ורצף החיים בעיני הוא יותר נכון ויותר נעים. לראות את הילדה בגיל 3.5, קמה, נועלת נעליים, נוסעת לבד על אופניים לחברים וחוזרת איתם אחרי שעתיים וחצי להמשיך ולשחק פה, זה משהו שכמעט ולא רואים בעולם של היום. לילדים יש מספיק מבחר לבחור את החברים שלהם. בחדרה הייתה קבוצה של 4 משפחות שנפגשו פעמיים בשבוע וזה לא הספיק".

כיצד הגיעו כל כך הרבה משפחות של חינוך ביתי דווקא לנווה איתן?

"בנווה איתן החליטו על הרחבה ולקחו לשם כך פרויקטור בשם אופיר שטמרמן", מספרת סיגל ניצן, המתגוררת עם משפחתה (9.5, 6 ו-3.5) בקיבוץ כשנתיים וחצי. "הוא פנה אלי כדי שאעזור בשיווק ההרחבה למשפחות, היות והקמנו ביחד ישוב אקולוגי בגלבוע, שבסופו של דבר הקמתו לא אושרה על ידי בג"ץ. פרסמתי את ההרחבה באתר 'באופן טבעי'. הייתה התעניינות רבה ודי מהר אקולוגיה וחינוך ביתי הפכו להיות הסממנים המובילים העיקריים של הפונים החדשים".

בסופו של דבר, ההרחבה לא התאפשרה, אבל המשפחות שכבר טוו חלום, השתכנו בהסכמת הקיבוץ במבני חינוך ישנים שעמדו עזובים ומוזנחים. "זו הייתה תמונה סוריאליסטית", נזכרת סיגל. "הדירות של חברי הקיבוץ היו מטופחות וירוקות ובסוף שטח המגורים שלהם, התחילה עזובה של מבנים שעמדו 10 שנים ללא תחזוקה. לבד ובמימון עצמי, התחלנו לשפץ את הבתים הללו למגורים והתחלנו להכניס חיים למקום".

לא רוצה בית תינוקות

בהקשר של החינוך הביתי, ניתן לומר שסיגל חצתה קווים ביותר ממובן אחד. לא רק שבעברה הוראה במערכת החינוך, היא גדלה והתחנכה בקיבוץ עין חרוד מאוחד בתקופת הלינה המשותפת וראתה את הוריה כשעתיים ביום. ולא, לא מסתתרת כאן טראומת בית ילדים, סיגל זוכרת את ילדותה כמאושרת.

שינוי התפיסה החל כאשר נולדה בתה הבכורה. "הייתי חייבת להכניס אותה לבית התינוקות בגיל 3 חודשים. לא הייתה לי אז תפיסה חינוכית מגובשת. ידעתי רק שאני לא רוצה להיפרד ממנה בשלב הזה ושאין סיכוי שזה יקרה", היא נזכרת. סיגל הייתה באמצע לימודיה ולא שיקולים של כוח עבודה הנחו את הקיבוץ להתעקש, אלא חוק של הקיבוץ. חוק זה חוק. "היו הרבה שיחות במזכירות", אומרת סיגל. "ובסופו של דבר אמרו לי שאם אני לא רוצה להכניס את הילדה לבית תינוקות, אנחנו צריכים לעזוב את הקיבוץ".

כאות משמיים, באותה תקופה קיבל בעלה של סיגל הצעת עבודה בארה"ב והמשפחה החליטה לעבור. המרחק מהמשפחה המורחבת והגעגועים, החזירו אותם די מהר בחזרה. בגיל חצי שנה הוכנסה בתם הבכורה לבית תינוקות. "עד גיל 4.5 היא הייתה במערכת החינוך של הקיבוץ. עלי זה עבר לא פשוט בכלל ולא הייתי שלמה עם זה", היא נזכרת.

כשנולדה בתם השנייה, סיגל ובעלה שינו סטטוס מחברי קיבוץ לתושבים והקטנה נשארה בבית. הבכורה שהבינה שאמא בבית כל היום, דרשה להצטרף אף היא. "היא הצביעה ברגליים ונשארה בבית וחשבתי איזו סיבה יש לי להכריח אותה ללכת לגן", היא נזכרת. "מערכת החינוך שם היא ברמה גבוהה מאוד, אבל הרגשתי שאמא שלהם צריכה להיות איתם בבית ולחנך אותם ושאין סיבה שמישהו אחר יעשה את זה. יותר מזה, מהרגע שהיו לי ילדים לא הבנתי איזו סיבה שבעולם יש לי ללכת ולחנך ילדים של אחרים במערכת החינוך במקום את הילדים שלי".

התקופה הזו זכורה לסיגל כאחת המאושרות ביותר בחייה. "בפעם הראשונה הרגשתי שאני סוף סוף שלמה עם מה שאני עושה ובאמת מאושרת ומסופקת והיה ברור שזה נכון לכולנו. עזבתי את מערכת החינוך בחופשת הלידה ההיא".

"הצורך ללמד נובע ממני"

וכמו תמיד, כאשר מקבלים החלטות שונות מהמקובל והרצוי לסביבה, ההחלטה נתקלה בהתנגדות מבית ומחוץ. "ההורים שלי מאוד התנגדו. הם חשבו שאני עושה לה עוול נוראי", מספרת סיגל. "גם הגננת, רכזת החינוך וכל מי שהיה סביבי התנגד. הייתי היחידה בקיבוץ שעשתה את זה. גם בעלי ממש לא הבין. הוא אמר 'מה הבעיה? תשלחי אותה עד אחת וחצי ומאחת וחצי היא תהיה בחינוך ביתי'", היא צוחקת.

השנים חלפו, המשפחה הצטרפה כאמור לנווה איתן והסביבה נרגעה. "אפילו ההורים שלי, שהם אנשים מהדור הישן, רואים שהתוצאות מדברות בעד עצמן. הגדולה קוראת וכותבת מעולה ועושה עבודות ביוזמתה. היא קראה לאחרונה את 'מנהרת הזמן' של גלילה רון פדר והראתה לי פתאום עבודה שהיא הכינה על טרומפלדור ביוזמתה. את ההורים שלי זה מאוד מרשים, הדברים הדידקטיים הללו".

כמורה לשעבר, סיגל הגיעה לחינוך הביתי בגישה של Home schooling ולא של Unschooling (תפיסה המתנגדת לצורך ללמד). "הייתי מכינה לה שיעורים ועובדת איתה ובחגים היינו עושים כל מיני הפעלות כמו בגן ובבית הספר. היום לפעמים עושים ולפעמים לא. שחררתי את המקום הזה שחושב שצריך ללמד. הבנתי שהצורך ללמד נובע ממני. אצל הילדים קיים צורך ללמוד, אבל הם לא צריכים את זה בדרך המסוימת שלנו. העולם של היום פתוח ומלא אינפורמציה.

"יש לבתי הבכורה ידע כללי מאוד רחב בהיסטוריה, תנ"ך, גיאוגרפיה וטבע. ראיתי כמורה כמה מערכת החינוך מכבה את הסקרנות הטבעית של הילדים שלנו. כשהיא רצתה ללמוד אנגלית, היא ביקשה ללכת לבית ספר לראות איך לומדים שם. המנהלת קיבלה אותנו לביקור. אחד הדברים שהיא אמרה לי היה "איזה יופי. איזו ילדה סקרנית יש לך. תשמרי שהיא לא תאבד את הסקרנות שלה", וזה מה שעושות להבנתן כ-20 משפחות של חינוך ביתי בנווה איתן.

נכון, לא לכולם זה מתאים וזה בסדר, אבל מעניין למה הגישה הזו מעוררת את זעמם של רבים. ממה אנחנו באמת חוששים? אבל באמת.