נו, התרגשתם?

ערב ראשון של אודישנים, וכבר נשברו כמה שיאים. מרגש, עונה מרגשת, התרגשות, התרגשתי, מתרגשים – אחרי 23 מופעים של הפועל ושם התואר ושם העצם שספרתי, לפני שנמאס לי, ברור ששיא השימוש ב"מרגש" נשבר סופית. אם לא הבחנתם – זה קרה כבר בפתיח בו הצליח צביקה הדר להשחיל לפחות חמישה מופעים של ריגוש עילאי מזנים שונים בפחות מדקה, עוד לפני ששמענו אפילו מתמודד אחד.

ומה זה בכלל "מרגש", אחרי השחיקה הבלתי נסבלת של השורש הזה במכבש היח"צנות הצרכנית? מרגול בכדור פורח? אודישן בברזיל, כי את ניו יורק כבר עשינו? דנה אינטרנשיונל מתנדבת להגדיר: "התרגשתי, כל הקרם גוף יצא לי מהנקבוביות".

בגרסת העונה השמינית, התרגשות היא משהו שמעוררים באמצעות מצלמה נסתרת, ביקור מפתיע וממלכתי של השופטים פלוס מיטלמן סוחב ערכת קלידים, במסעדה בה ממלצרת מועמדת – ושלוש עלמות מזמרות מתחזות לסועדות ומודיעות לה ברינה כי האודישן שלה מתקיים ממש עכשיו. הנה, צביקה הדר כבר דופק כניסה. מרגש? הבה נבדוק לרגע מתוך נקודת המבט של מיכל סגל, ששברה שיא בהתמודדות בלתי נסבלת עם רעשי רקע, העדר מיקרופון, ריחות הצליה של סטייק פרגיות וחוסר האפשרות לחמם את הקול באופן מקצועי. עם כל זה, היא שרה את "חומות חימר". לא לגמרי הוגן, מאד לא מכבד, ועוד הוכחה לכך ש"כוכב נולד" מתעניינת בעיקר בעצמה ולא בהמונים חסרי הפנים וגדושי התקווה שצובאים על פתחה.

התרגשתם מפבלו רוזנברג במשבצת של צביקה פיק? סביר להניח שלא. כמו פיק, הוא הזמר היחיד בצוות השופטים שגם מלחין, גם יודע לנגן ואפילו כותב מילים. כמו צביקה פיק, הוא שובר שיאים של איטיות בדיבור. נותר רק לברר אם מפלס הרשעות שלו גבוה כשל קודמו, או שגם כאן יישבר שיא.

עד שדנה פתחה את הפה

בשבע העונות הקודמות, "כוכב נולד" התמחתה בפיזור הבטחות ויצירת סלבס. אף אחד מבוגריה, כולל הזוכים, כולל מי שהעפילו עד לאירוויזיון, עדיין לא הטביע חותם משמעותי בתעשיית המוזיקה המקומית, אבל כולם מפרנסים היטב את תעשיית הרכילות. הרחק מן המכונה המשומנת הזאת צמחו יוני בלוך ואפרת גוש, קרולינה ועלמה זוהר, משה פרץ ורונה קינן, שאלבום הבכורה שלה הגיע לתודעה ב–2004, שנה אחרי שהתוודענו לנינט. רשימת השמות ארוכה, והיא מעידה על הפער בין היומרה וההייפ של "כוכב נולד" לבין האופן בו מתפתחת היצירה המקומית בלי כדורים פורחים ונסיונות מאולצים לדגדג את בלוטות הרגש של הצופה. ואתם יודעים מה? טוב שכך.

ואחרי כל זה, כמו תשדורת נדירה מיקום מקביל, קיבלנו את רוני גינוסר. קודם האבחנה: אוטיסט-סוואנט, כלומר, מי שמתקשה עד מאוד לתקשר עם סביבתו באורח מילולי, ויש לו כשרון בולט אחד. ובמילים קצת פחות קליניות ומתייגות: רוני גינוסר מדברת בשירים. היא חפה ממניירות בימתיות ומן היכולת לייצר אותן כדי לרגש מישהו. היא לא יודעת לפלרטט עם מצלמות, לשווק את עצמה, להתנחמד לשופטים, לזייף חיוכים, לבנות פרסונה אמנותית בהתאם להנחיות בימוי או לשיר "כמו מאיה בוסקילה על סטרואידים", כמאמרה של האינטרנשיונל על מתמודדת אחרת.

והיא פשוט שרה את "כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים/לא לקמץ בחיוכים/והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב" בביצוע שהחזיר למילים את כבודן האבוד, ללחן – את יכולת ההקשבה ההולכת ומתפוגגת, ולשיר "חיוכים" את מעמדו כהמנונם של אנשים נאיבים, אופטימים ושוחרי טוב, כנגד כל הסיכויים. והיא שרה נפלא.

וכן, זה היה מרגש. כלומר, המצלמה שוטטה על פני השופטים ורשמה מבטים של חסד וכמיהה, ענווה ועצב. לרגע אחד הם היו רק בני אדם, ולרגע אחד הם ביקשו להאמין בשיר, ואז דנה אמרה שקרם הגוף יוצא לה מכל הנקבוביות. כך אפשר היה לנחות שוב על קרקע המציאות, זו שמבטיחה ריגושים מקיר לקיר, מתמודדים ביזאריים שילעגו להם, דמעות והתעלפויות, גמר גדול בירושלים, רייטינג של שלושים אחוז בדקות של הזיקוקים, והמון עבודה לפפראצי.