עקבות האקסית שלו היו טבועות בכל פינה בחדר

איש לא נתן סיכוי לקשר שהתפתח ביני לבין מריו. מה לי, קופאית בסופרמרקט, ולמריו, הסטודנט למשפטים השרמנטי? הייתי פשוטה מדי,כהה מדי, ומבוגרת מדי עבור הגבר הנאה ועבור הוריו, זוג רופאים שניהלו מרפאה מצליחה ומבוססת בעיר. חברותיי ניסו להסביר לי את מה שהעדפתי לא לדעת - שהוא דון ז'ואן מפונק וכל חייו חי על חשבון הוריו. כל הקטע שלו איתי הוא בעצם התרסה, סוג של מרד נעורים. אבל הייתי מאוהבת עד מעל הראש. עצמתי את עיניי לאזהרות ולנורות האדומות שהעידו על ידידותיו המסתוריות. התהלכתי כמו טווס גאה. בסופו של דבר הוא בחר בי, וממש לא היה איכפת לי למה.

הוא היה גבר ואני אשה. כמה פשוטים נראו לי אז החיים!

בשנתיים הראשונות עדיין חייתי באשליה המתוקה שאני סינדרלה והוא הנסיך מהאגדות. מריו המשיך בלימודי המשפטים באוניברסיטה, אני התמדתי בעבודתי כקופאית, ואת המשמרות שלי סדרתי על פי המערכת שלו. הבית הקטן שלנו היה תמיד נקי ומצוחצח והדיף ריחות של תבשילים. פינקתי אותו כמו מלך. הוא לא הוריד צלחת מהשולחן, לא מירק סירים מלוכלכים, לא הדיח כלים שעמדו בכיור, ובטח ובטח לא עשה ספונג'ה או כביסה. הוא היה גבר ואני אשה. כמה פשוטים נראו לי אז החיים!

שמעו של מוכר הפיצה שובה הלב יצא בכל העיירה

אני שפשפתי מחבתות ומירקתי רצפות זבות שמן. מריו עמד מאחורי הדלפק, חייך אל הלקוחות, ואם הן היו נשים, קרץ להן בעיניו השחורות וצחק איתן. על כל ביס שנגסו מהפיצה הריחנית ניהל איתן שיחה על הא ועל דא בעברית רצוצה ובמבטא דרום אמריקני. שמעו של מוכר הפיצה שובה הלב יצא בכל העיירה. הן היו חוזרות כמכרות ותיקות, מביאות איתן את חברותיהן, שואלות לשלומו ומחייכות אליו חיוכים מלאי רמז. לעיתים, כאילו מבלי משים ובדרך אגב, היה מתקיים ביניהם חיכוך קטנטן, מין ליטוף מרחף, בזרוע, בכתף, או בכף היד שהושיטו לתשלום.

כל כך רציתי שיחזור אלי המריו המקסים שהכרתי

לא היתה לו סבלנות אלי, וגם לא ליוסי הקטן, שהתחנן לתשומת לבו. אבל לא כעסתי. ליבי יצא אליו. המשכתי לפנק אותו ולעשות את מה שידעתי. צחצחתי את הבית, הכנתי את תבשיליו האהובים והמתנתי לו בחדרנו הזוגי, רחוצה וריחנית. כל כך רציתי שיחזור אלי המריו המקסים שהכרתי!

העבודה בחוץ והטיפול ביוסי גזלו ממני שעות רבות. כבר לא היה פנאי לפנק את מריו כמו פעם. הוא התחיל להגיע הביתה מאוחר, שותק שתיקות ארוכות, מדיף ריחות זרים של בשמים ועל צווארוני חולצותיו סימני ליפסטיק. אף שהייתי על סף יאוש אמרתי לעצמי שאני חייבת להחזיק מעמד ולא להישבר. להיות חזקה, בשבילי ובעיקר בשביל יוסי. אולי בסוף עוד הכל יסתדר.

אחרי מחשבה ארוכה והתחבטויות רבות, קבלתי את הצעתה. פתחתי חשבון בבנק על שמי ונרשמתי לחוג לציור ופיסול. בערב, כשביקשתי ממנו לשמור על הילד, הוא השתולל:. "מה פתאום את יוצאת?" זעף.

הסברתי לו בשקט שנרשמתי לחוג לציור ופיסול, כי זה מה שאני אוהבת לעשות.

"בשביל שתהיה לך אשה אינטליגנטית ולא תצטרך ללכת לזונות שלך!" הטחתי בכעס, "וגם לא יזיק לך להיות קצת עם הבן שלך!" טרקתי את הדלת.

"אני לא עוזבת את הארץ, ובטח לא לוקחת כלום מההורים שלך!" הייתי נחושה.

כבר לא היתה בינינו חברוּת, ובטח לא אהבה

הוויכוחים בינינו הגיעו לטונים צורמים, וכדור השלג התחיל להתגלגל. כבר לא היתה בינינו חברוּת, ובטח לא אהבה. גם התשוקה נגוזה ונעלמה. מריו כבר לא היה הגבר השרמנטי והמקסים שלי, ואני לא הייתי האשה הקטנה מבואנוס איירס. כשהצטבר בחשבוני הסכום המתאים, ידעתי שהגיע הזמן.

את איתן הכרתי בגינה של נירה. בוקר אחד, כשצחצחתי את החלון שמשקיף אל הגינה, הבחנתי בגנן שגרף בקילשונו ערימה ענקית של עשבים שוטים. מתחת לסומבררו רחב שוליים שהטיל צל על פניו השזופים, השתלשלה צמה ארוכה ודקה. הוא נעצר לרגע, נשען על קילשונו והביט בי. למרות שחייך אלי המשכתי בעבודתי כאילו כלום, אבל מידי פעם הצצתי בו. זמן קצר אחר כך, הוא נקש על הדלת, הציג את עצמו כאיתן הגנן, שאל בנימוס אם אפשר לקבל מים קרים. "בטח", עניתי מיד והגשתי לו לימונדה צוננת. הוא לגם את הלימונדה, את הכוס הניח בכיור ופנה אלי במאור פנים. "תודה", אמר, "היה טעים ובמקום!" החזרתי לו חיוך, בלי שהתכוונתי. הרי עמדתי על המשמר כמו חיילת כדי שאיש לא יחדור אל חיי. לא רציתי להיפגע שוב.

איתן התחיל להגיע אלי מידי שבת. הוא היה אוסף אותי ואת יוסי בטנדר שלו, ויחד יצאנו לטיולים. בגמלא ראינו נשרים, בנחל עמוד ירדנו לבוסתנים, בגולן קטפנו פירות מתוקים. הוא מאוד אוהב ילדים, ויוסי ממש מת עליו. עד אז סירבתי בתוקף ללון אצלו. אבל הצורה בה הגיש לי באותו ערב את המפתח לדירתו שבתה את ליבי. גם ההזמנה לארוחת שבת בבית הוריו שכנעה אותי.

נכנסתי אחריו, ומיד עלה באפי ריח סיגריות

איתן גרר את המזוודה שלי והניח אותה בחדר השינה שלו. נכנסתי אחריו, ומיד עלה באפי ריח סיגריות. לבי צנח. הרי איתן לא מעשן. "היא היתה כאן!" אמרתי בקול נוקשה וסרקתי את החדר. עקבות האקסית שלו היו טבועות בכל פינה בחדר. בציור של זוג האוהבים שהיה תלוי על הקיר, בכיסוי המכוער שהיה זרוק על המיטה, והגרוע מכל, מהתמונה שעמדה על השידה ובה איתן והאקסית שלו, מחובקים וצוחקים כמו זוג מאוהבים.

"לפחות תהיה גבר ותודה בזה!" אמרתי בקול נוקשה.

"טוב, אז האקסית שלי היתה פה", אמר בקול רפה, "נשארו לנו עוד כמה עניינים לסגור".

"לא מחקת אותה נכון? היא עדיין צרובה לך בזיכרון, הא?" רשפתי אליו.

"עשר שנים היא היתה אשתי! איך אפשר למחוק עשר שנים?"

"שכבת איתה?" לא הרפיתי.

הוא הביט בי בעיני קוקר ספנייל. "זה קרה רק פעם אחת, ולא היה בזה כלום".

הפניתי את ראשי לאחור והתרחקתי ממנו. "תוציא את המזוודה שלי מהחדר ותזמין לי מונית!" אמרתי בתוקף. "אני לא מסוגלת להישאר בבית הזה!"

"תאמיני לי, אין לי איתה יותר כלום! רק אותך אני רוצה!" אמר.

"אם אתה כל כך רוצה אותי", הרמתי את קולי ,"אז תטהר את הבית הזה ממנה! תזרוק את כל מה שהיא נגעה בו. את הסכו"ם, את הכלים, את המצעים ששכבתם עליהם. תוריד את התמונות, את הציורים", נשמתי נשימה עמוקה, "עכשיו תחזיר אותי הביתה! אני לא יכולה להיות במקום כשהרוח שלה מסתובבת פה בכל פינה!"

התעלמתי מהטלפונים ומהסמסים, מהחיוכים ומנפנפנופי הידיים ששלח אלי מהגינה של נירה. עד שהופיע אצלי באחד הערבים, עם זר של חרציות צהובות כשמש, עם ראש חשוף ומצח גבוה.

"קרחת?" פי נפער בתדהמה.

איתן ליטף את פדחתו המבהיקה. "מה את אומרת? יפה?"

"כן. האמת מתאים לך. אבל..."

"זו עסקת חבילה שעשיתי עם עצמי. אחרי שזרקתי את התמונות והכלים והמצעים והוצאתי את המיטה. וסיידתי את הקירות בצבע חדש, החלטתי שהגיע הזמן להיפטר גם מהצמה שלי... " אמר וחייך אלי כמו אז כשראיתיו בראשונה. 

באותו הלילה, איתן נשאר ללון אצלי. החלטנו לתת ליחסים שלנו צ'אנס נוסף, ובקיץ, אחרי שנמצא ליוסי משפחתון מתאים, נעבור כולנו לדירה המשופצת שלו במושב, שאת תכולתה החדשה רכשנו יחד, על פי טעמנו.