ביג בן

27 שנה חלפו מאז שסר בן קינגסלי זכה באוסקר על הופעתו ב"גנדי", והקריירה של השחקן הבריטי רחוקה מלהראות סימני דעיכה. בדומה לווטראנים הוליוודים אחרים, גם קינגסלי, בן ה־66, מצליח לזגזג על הציר שבין סרטי איכות מוערכים לשוברי קופות מסוגו של "הנסיך הפרסי – חולות הזמן", שעולה אצלנו השבוע. בסרט, המבוסס על משחק המחשב האהוב מהניינטיז, מגלם קינגסלי את ניזאר, אחיו של מלך פרס ודודו של הנסיך, אותו מגלם ג'ייק ג'ילנהול. בדומה ללא מעט דמויות שגילם קינגסלי בקריירה שלו, גם ניזאר מתגלה כאיש נכלולי, אכזרי ומסוכן. הוא זומם לרשת את כס המלכות, לשים את ידו על פגיון קסום שיאפשר לו לטייל במרחבי הזמן ולשלוט בעולם.

"'הנסיך הפרסי – חולות הזמן' הוא סרט משפחתי עם לב ענק ועלילה סוחפת ואני מאוד גאה להיות חלק ממנו", הכריז קינגסלי כשפגשתי אותו בפסטיבל הקולנוע של מרקש, שם קיבל פרס על מפעל חיים. "זאת היתה התנסות משגעת. היה כיף גדול ללבוש את התלבושות הססגוניות ולעבוד עם ג'ייק. בסרט אנחנו אומנם יריבים, אבל בחיים הוא איש נחמד ונעים. היתה בינינו מערכת יחסים מצוינת על הסט. נהנינו להיות יחד במרוקו, שם צולם הסרט. זאת סביבת עבודה נפלאה ועשירה. אני מת על האנשים במרוקו וגם על האוכל. במיוחד אני אוהב פסטייה ומרק חרירה. אני מקווה ש'הנסיך הפרסי' יזכה להצלחה גדולה והוא יעצים ויבסס את מרוקו כמדינת קולנוע נהדרת, והיא תמשוך אליה הרבה אנשים והשקעות".

שהקולנוע ייגע בלב, לא בארנק. קינגסלי ב"הנסיך הפרסי - חולות הזמן" 

קינגסלי אומנם מופיע לעיתים קרובות בשוברי קופות ("גורו האהבה", "לצאת נקי"), אבל זה לא מפריע לו להתמרמר על פס הייצור ההוליוודי: "הסרטים שעומדים עכשיו בפני בחירת הקהל, לא ממש משפיעים על הלב ועל המצב האנושי, ולא באמת חוקרים את היישות האנושית", הוא רוטן. "הרבה סרטים עכשיו הם פשוט פרסומות ארוכות לפפסי קולה. הם לא מתחברים לאדם כאל יצור אנושי ורוצים שאנשים יראו אותם כדי להרוויח כסף. מאחר שאני רואה את עצמי כשגריר של הקולנוע, אני רוצה שהקולנוע ייגע בלבבות של אנשים ויפסיק לגעת בארנקים שלהם".

קינגסלי הוא בנם של רופא ממוצא הודי ודוגמנית ושחקנית אנגלייה. בצעירותו שיחק באופרת הסבון הפופולרית בבריטניה "קורוניישן סטריט", אך נזרק משם אחרי שישה פרקים בלבד. באותן שנים הוא גם סירב להצעה מפתה של בראיין אפשטיין, האמרגן של הביטלס, לפתח את קריירת הזמרה שלו. "באותה תקופה הופעתי במסגרת להקת רוק קטנה ואפילו הקלטתי כמה שירים בשביל הבי.בי.סי", נזכר קינגסלי. "ואז היתה לי פגישה עם אפשטיין, אבל בחרתי בסופו של דבר להתמקד במשחק. ולמרות שוויתרתי על קריירה כזמר, הצלחתי לשמור על השמיעה המוזיקלית שלי. בגלל זה אני מאוד נהנה להשתמש בסרטים בקצבי דיבור שונים ובמבטאים רבים. בגלל שיש לי אוזן מוזיקלית, אני מרגיש שעדיין מוזיקה היא חלק גדול ממה שאני מנסה לעשות".

על אף המהמורות בתחילת הדרך, מהר מאוד כבש קינגסלי את הבמות בזכות הופעותיו המרשימות במסגרת הרויאל שקספיר קומפני. "היה לי מזל גדול להתחיל את הקריירה שלי כשחקן תיאטרון", הוא מסביר, "הייתי חייב אז לעבוד מאוד קשה. לעיתים קרובות הייתי צריך לשחק במרווח של שבוע ארבע דמויות מדהימות של שקספיר. החוויות האלה השאירו לי תיאבון למתוח את הגבולות ולשנות את עצמי כל פעם מחדש. לחיות ולמצוא את ההבדל בין כל עולם ועולם".

אבל קינגסלי לא הסתפק בתהילה שלה זכה בתיאטרון ועבר לקולנוע. מעבר שהוכיח את עצמו, בהתחשב בעובדה שבמהלך הקריירה שלו הוא היה מועמד ארבע פעמים לפרס האוסקר: על "גנדי" (שזיכה אותו כאמור בפסלון המיוחל), "באגסי", "לצאת נקי" ו"בית של חול וערפל". בכלל, קינגסלי, הנשוי כיום בפעם הרביעית (הבחורה המאושרת היא שחקנית ברזילאית צעירה ויפהפייה), נע בקצב מסחרר מפרויקט אחד למשנהו. ייתכן שזה בגלל שהוא צריך לפרנס ארבעה ילדים, שנולדו במהלך הנישואין הקודמים שלו, או שהוא פשוט חייב לעבוד כל הזמן - נפש של שחקן, אתם יודעים.

לאחרונה ראינו אותו ב"שאטר איילנד", המותחן הפסיכולוגי של מרטין סקורסזי בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו ("היתה לי תקשורת נהדרת עם ליאו. דינמיקה נפלאה, כמו במשחק טניס"), ובקרוב הוא יופיע גם בסרטו החדש של הבמאי המוערך מרטין סקורסזי, "התגלית של הוגו קברה". מדובר בסרט המבוסס על ספר ילדים וממוקם בפריז של שנות ה־30 של המאה הקודמת. זהו סיפורו של ילד בן 12 החי בתחנת רכבת. "ביני לבין מרטי יש שיתוף פעולה מושלם", טוען קינגסלי, "מרטי מספק לשחקן את המידע הנפלא, וכדאי שתשתמש בו, כי זהו המידע הטוב ביותר שניתן להשיג. מרטי לעולם לא אומר לשחקן איך להשתמש בגוף שלו. הוא פשוט מאפשר לך לאסוף את אוצר המילים המושלם לגוף שלו. הדמויות שלי כל הזמן מכתיבות לי שפות גוף שונות וכשאני מוצא את הקצב הנכון, אני יודע שאני מתקרב ללב העניין".

אתה מוצא דמיון בין סטיבן ספילברג, איתו עשית את "רשימת שינדלר", לבין סקורסזי?

"יש דמיון ענק בין השניים. אני חושב ששניהם גאונים. מאחר שמרטי לפעמים מופיע בסרטים כשחקן וחווה את החוויה על בשרו, הוא מבין שיש גבולות למה ששחקן יכול לעשות, ושאנחנו רק בשר ודם. הוא יודע שאם מבקשים משחקן למתוח את הגבולות האלה, זה יכול להיות מסוכן ולא פרודוקטיבי. ספילברג מעולם לא היה שחקן, והוא חושב שאין גבולות, וששחקנים יכולים לעשות הכל. תחת ההדרכה והחיבה שלו, סטיבן מושך את השחקן אחרי הגבול שכביכול לא קיים. הוא עושה זאת באכפתיות מרובה. כדי לספר את הסיפור הנורא של השואה, הייתי מוכן בצילומי 'רשימת שינדלר' לעבור את הגבולות, ואמרתי לסטיבן: 'אוקיי, אני מוכן לעשות הכל'. והקשר ביננו היה נשגב מבחינתי".