יש לי וידוי: נפגשתי כבר עם שני בחורים
החשיפה איפשרה לי להיוולד שוב הרבה בגלל מה שכתבתי, ובזכותך. כן אתה, שקראת והגבת, לא האקס, אלא הקורא או הקוראת, שתמכת, הזדהית והבנת. כולכם עזרתם
זה עובד, באמא שלי זה עובד. בזכותכם, בזכות התגובות שלכם, הרעיונות שנתתם לי, התמיכה וההזדהות. על ההצעות, שיטות הטיפול, הקיפול והניהול - אני מודה לכם. בחיי, אם היתה לי משואה הייתי מדליקה אותה עכשיו.
לאט לאט אני מרגישה את הדלת הזו נסגרת מאחוריי, כבר אין רוח פרצים בגב. תוך כדי כתיבה, אני מוטרדת: אם זה ייגמר, על מה יהיה הטור הבא? כבר כתבתי עליך הכל, אז מה יישאר לי לאחר כך? האם עדיין יהיו לי געגועים וזכרונות? אז אני חושבת שאולי אתחיל גם לצחוק על מה שהיה, ושטוב לכתוב גם על חוויות אחרות, לאו דווקא עצובות.
יש לי וידוי: נפגשתי כבר עם שני בחורים. עם אחד הלכתי עד הסוף, טוב, לא בדיוק הלכתי... לא משנה מה היה שם, נראה שלא בדיוק היה, והמבין יבין וזה לא קשור אליי, אז הוא הלך ולא חזר. לא נורא.
לא יכול להיות שאני הצודקת וכולכם טועים
החלטתי לעשות את הצעד הדרסטי אחרי שאמרתי לעצמי שלא ייתכן שמאות מגיבים יידעו מה טוב עבורי ואני אתעלם מכם. לא יכול להיות שאני הצודקת ואתם כולכם טועים. פתאום עכשיו אני מבינה את זה.
העפתי את החול מעיניי, ניקיתי את משקפי השמש השחורים, ועכשיו אני מתחילה לראות גוונים חומים. הם מתבהרים עם הימים.
לפתע המחשבה עליו מעוררת בי תחושת קבס. פתאום אני אומרת: מה לכל הרוחות אני עושה? החיים שלי מלאים כל כך גם בלעדיו, וכן, בכוונה אני לא מדברת אליך אלא עליך.
אני זוכרת איך תמיד הפחדתי, או יותר נכון, ניסית להפחיד אותו בכך שאמרתי: חכה, חכה, יום יבוא ואתה תרצה, תתחנן ואני אגיד לך שאין לי כבר מה לתת. אבל לא באמת רציתי שזה יקרה.
הוא לא התרגש בזמנו וענה לי: "אני לוקח את זה בחשבון, ומה שיהיה – יהיה. עד אז, אלוהים גדול", והוא בכלל לא מאמין באף אחד, בקושי בעצמו.
אתה בטח מתפוצץ שאני מגלה ככה את הכל לעם ישראל, ובחיים לא תסלח לי. אתה יודע מה? לא צריך, אל תסלח. את הכאב שכאבתי, הדמעות שבכיתי והלילות שנחנקתי מרוב שיעול ובכי, אני על כל זה סלחתי.
זאת אני, כל מה שאני מרגישה יוצא לי ואז אני אומרת או כותבת. אין אצלי עיגול פינות. באמת שלי, אני מרוויחה יותר מאשר מפסידה. מה ייצא לי מזה שאהיה אנונימית? מצידי שכל העולם יידע מי אני ואיך אני כותבת. אין לי הרבה תלונות על כך, להיפך. אוטוטו יהיה לי קהל מעריצים של ממש. היושר הפנימי ינחה אותי בהמשך הדרך. ומי שלא מסוגל להכיל אותי שימשיך להאכיל אחרות קש, לא אותי.
הייתי טובה מדי כשחיכיתי
כך אני רואה את הבבואה שלך מתרחקת. כמו טורנדו שהרגע עבר כאן, כמו אדווה על המים, הגאות והשפל, אתה נעלם, וזה כל כך מקל עליי. לאט לאט אני שוכחת את תווי פניך.
במיוחד היום, אחרי מכירת חיסול החשבונות שעשיתי. התפטרתי מכמה דברים שהזכירו לי אותך, אבל די, מספיק. לא מדברת עליך. אתה לא קיים עבורי יותר, ודיר באלאק להיזכר כשממש תצטרך.
אני יודעת שאתה קורא את הטורים שלי, ואולי אף מגדיל לעשות ומגיב בשם בדוי או מגדר אחר. אז הנה ההודעה הרשמית: אני שמה עליך פס, על מה שאמרת ודברים שהבטחת. אתה לא ראוי לי, אני הייתי טובה מדי. חיכיתי.
למה? מי אתה בכלל? מה יש לך, או בך, שאין בגבר ממוצע אחר?
זו אני העיוורת שלא נתנה צ'אנס לבחור שאולי באמת רצה. אני לא בוכה על חלב שנשפך, אני גם לא מקטרת, פשוט מבררת עם עצמי את מה שנעשה איתי. ואני שמחה, כי הדרך לשם אולי קצת מסוכנת, מלאה במשוכות, מדרגות וקפיצות, ופה ושם היה בור, אבל בסופו של דבר זה השתלם.
אני ממריאה, ושמישהו ינסה לעצור אותי
החשיפה שלי והנתינה שלי מהנשמה לעולם אפשרה לי להיוולד שוב. אני מרגישה שנבראתי מחדש, הרבה בגלל מה שכתבתי, ובזכותך. לא האקס, אלא הקורא או הקוראת, שתמכתך, הזדהית והבנת. אתם עודדתם אותי להמשיך הלאה ולהיות אופטימית. כולכם עזרתם לי, בלי שאכיר אתכם באופן אישי.
כשיש הפסקת חשמל, הרבה פעמים אנחנו ניגשים להדליק את האור מתוך הרגל. הוא לא עובד, אז בודקים מהחלון אם זה ברחוב, בכל העיר, או רק אצל השכנים. בשלב הבא עוברים לפלאפון. עם האור שהוא מפיץ מגששים בחיפוש אחר גפרורים ולא רואים כלום, עד שפתאום, טראח, ויהי אור. מסונוורים אנחנו מוצאים את הכול דולק בחזרה.
אחד מהמגיבים הציע לי לעשות צניחה חופשית, אז הנה. אני צונחת בלי מצנח, בלי מטוס, ופשוט פורשת כנפיים, עפה, טסה, ממריאה, נוסקת, ושמישהו ינסה לעצור אותי.
עכשיו אחרי הנחיתה פיניתי מקום בנשמה ובמוח שלי, ויש לי זמן לענות למיילים המדהימים שלכם. אני בדרך הנכונה, בודקת אפשרויות וקשרים בריאים עם גברים נחמדים שעדיין לא פגשתי. צריך זמן לפגוש את כולם. זה יבוא.
אני בטוחה שבין כולכם יש אחד, זה כל מה שצריך. ועד יום הולדתי הבא אהיה קלה. כלה להשגה.
