מזל טוב, קאובוי

דומה שאין עוד שחקן-במאי בקולנוע האמריקני שהתואר "אגדה חיה" הולם אותו יותר מאשר קלינט איסטווד, שיחגוג ביום שני הקרוב את יום הולדתו ה-80. אין זה מקרה לפיכך, שהעיסוק באנשים שהפכו לאגדה, למיתוס, מאפיין הן את סרטיו כבמאי והן את דמותו הקולנועית המצטברת.

סרטיו, כשחקן וכבמאי, נטו תמיד לעסוק בגבריות ובמיתולוגיה גברית. מגיבורי המערבונים שגילם, הרוכבים ללא שם בסרטים כ"עיר ושמה גיהנום" (1973) ו"הנוקם" (1985), וכלה בדמויות הרומנטיות והמלנכוליות שעיצב ב"הגשרים של מחוז מדיסון" (1995) ו"מיליון דולר בייבי" (2004).

"עיר ושמה גיהנום". רוכב ללא שם

מבחינה זו, איסטווד הוא אכן ה-last man standing, הגבר שנשאר אחרון, או הגבר האחרון של הקולנוע. ככזה, בכמה מסרטיו הבולטים הוא מגלם גבר המאוים על ידי נשים: מעריצה פסיכוטית (“מיסטי", 1971), נערות בפנימייה דרומית שמרנית בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית הרואות בו מושא של תשוקה מודחקת (“הנקמניות", 1971), או נוקמת סדרתית שבעקבותיה יוצא הארי המזוהם בפרק הרביעי בסדרה (“מכת פתע", 1983).

כמי שהחל את דרכו במערבונים - בסדרת הטלוויזיה המצליחה “Rawhide” ששודרה בין השנים 1959-1965, ואחר כך במערבוני הספגטי האיטלקיים של סרג'יו לאונה (“בעבור חופן דולרים", 1964; “הצלפים", 1965; “הטוב, הרע והמכוער", 1967) - בדמויות שגילם איסטווד לאורך הקריירה שלו תמיד היה משהו מגיבור המערבון. מתבודד (איסטווד מעולם לא שיחק גבר בורגני נשוי), חי בשולי החברה והחוק, מחוספס וקשוח, דמות מיתולוגית.

"בלתי נסלח". להשיב לחיים את הז'אנר המת

יצירת המופת שלו "בלתי נסלח" (1992), שזיכתה אותו באוסקר הראשון שלו כבמאי (אחרי 21 שנה ו-15 סרטים), היתה כל-כולה הרהור על מהותה של הדמות המיתית הזאת, והשיבה לחיים, ולו לזמן קצר, את הז'אנר המת הזה.

אין זה מקרה שאיסטווד היה אחראי לעיצובו של הגיבור המשמעותי הראשון של הקולנוע האמריקני המודרני, הארי המזוהם. בסרט הראשון בסדרה, שביים דון סיגל ב-1971 (איסטווד החשיב את סיגל, שביים אותו בעוד ארבעה סרטים, כאחד משני האבות הרוחניים שלו. השני היה לאונה), איסטווד הוא גלגולו העדכני, האורבני, של גיבור המערבון.

העובדה שהדמות הזו פעלה עכשיו במסגרת הציוויליזציה ולא על ספהּ, הפכה אותה למעוררת הערצה ורתיעה כאחת. לא מפתיע, לפיכך, שהופעת הפרידה של איסטווד (לפחות על פי הצהרותיו, ונכון לעכשיו) ב"גראן טורינו" (2008), התייחסה באופן מובהק אל הדמות הזו, תוך שהיא מבליטה את היבטיה המיתיים והמיוסרים.

אב, חייל ומיתוס

החיבור הקיים ביצירתו של איסטווד בין היסטוריה ומיתולוגיה מוצא את ביטויו גם בסרטים שביים המבוססים על דמויות ואירועים היסטוריים. כך, "גיבורי הדגל" (2006) היה הרהור אינטליגנטי על כוחו ומעמדו של תצלום - אותה תמונה שצולמה ב-23 בפברואר 1945 בידי הצלם הקרבי ג'ו רוזנטל, ומתעדת שישה לוחמים אמריקנים המניפים את דגל ארצות הברית במהלך הקרב על האי היפני איוו ג'ימה - ועל המטען הלאומי וההיסטורי שנלווה לו. וכמובן סרטו האחרון עד כה, "אינוויקטוס" (2009), שבחר להציג את המנהיג הדרום אפריקאי, נלסון מנדלה, כאביה-גואלהּ של אומה שלמה.

העיסוק באבהות הוא עוד אחד מהצדדים המרתקים ביצירתו של איסטווד. הנושא הזה בולט כמובן ב"מיליון דולר בייבי", שבו נוצרים יחסי אב-בת בין מאמן האגרוף איסטווד לחניכה הנחושה שלו (בגילומה של זוכת האוסקר הילרי סוונק), ואפילו בסרט פעולה זניח כ"שיעור באש" (1990), שם הוא מגלם שוטר ותיק המנחיל למתלמד צעיר (צ'רלי שין) את עיקרי המצ'ואיזם; אך העיסוק הזה צץ כבר בשלב מוקדם ביצירתו - בסרטו השלישי כבמאי, "בריזי" (1973), דרמה רומנטית נוגעת ללב המתארת את מערכת היחסים שבין נערה היפית (קיי לנץ) וגבר בגיל העמידה (וויליאם הולדן).

"בריזי". כבר בסרט השלישי כבמאי עלה נושא האבהות

אבהות, מיתית וסימבולית, מופיעה גם ב"עולם מושלם" (1993) היפה, המספר על מסעם של אסיר נמלט (קווין קוסטנר) וילד שהוא לוקח כבן ערובה, ואינו אלא אלגוריה על תשוקה נואשת לדמות אב; והיא נושאו של "מיסטיק ריבר" (2003), מעין טרגדיה יוונית המתרחשת על רקע מעמד הפועלים בבוסטון ועניינה, בין השאר, בצידה הכואב והמעונה של האבהות; וכמובן "גראן טורינו", שבו משמשת

הדמות שמגלם איסטווד, מעין הארי המזוהם בגמלאות, דמות אב לנער קוריאני, והדמות הזאת (אב, נוקם מיתולוגי וגבר מיוסר), ממשית ומיתית, קונקרטית וסימבולית, קשוחה ופגיעה, מסכמת למעשה את הקריירה של איסטווד כשחקן.

בגיל 80, פניו חרושות קמטים, קולו סדוק, עיניו יוקדות, נוכחותו ממגנטת - קלינט איסטווד הוא הגבר המיתולוגי האחרון של הקולנוע האמריקני. הוא השריד האחרון של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, וכך גם סגנון הבימוי שמזוהה עמו - מדויק, ישיר, פשוט, חסכני, מתמקד בסיפור. ככזה, הוא מזכיר את הבמאים הגדולים של הקולנוע ההוליוודי - ג'ון פורד, הווארד הוקס - שקודם כל פשוט ידעו איך לספר סיפור טוב. עד היום, ואולי במיוחד היום, הצפייה בכל אחד מסרטיו מזכירה את הוליווד הקלאסית במיטבה. מזל טוב, קלינט!