שתף קטע נבחר

"שהעולם יקפוץ לי"

לכבוד פתיחת המונדיאל יורה אייל ברקוביץ', האיש הכי מעניין בכדורגל הישראלי, לטוב ולרע, לכל הכיוונים: מדוע לא מונה למאמן הנבחרת, על מסיבת העתונאים ההיא, על אנשים שלא מתעצבנים, ועל עצמו, בעיקר על עצמו. התקפה מתפרצת

לצערכם, ובמיוחד לצערם של מנכ"לי זכייניות ערוץ 2 וערוץ 10, אייל ברקוביץ' לא רוצה להשתתף בריאליטי. הפנטזיה על ברקוביץ' מתפוצץ בסלון "האח הגדול VIP" אחרי שמישהו כמו מנחם בן אמר לו שכדורגלנים הם חבורה של 22 רפי שכל שרודפים אחרי כדור, או גרוע מכך - שאלי אוחנה היה שחקן יותר גדול ממנו - ודאי גורמת לאבי ניר, מנכ"ל קשת, לפעילות מוחית מוגברת באזור שאחראי על חישובי הרייטינג והעוררות. אחרי הכל, ברקוביץ', כפי שהוכיח באולפן של יאיר לפיד, הוא אושיית פריים טיים מבוזבזת. הוא ניחן בתכונות שהופכות כוכב לקאלט ריאליטי אמיתי - פתיל אפסי בגודלו, פה גדול ובוטה, כריזמה סוחפת ודחף לומר תמיד מה שהוא חושב ולעזאזל המחיר ומי שייפגע. ברקוביץ' לבדו שווה 30 אחוזי רייטינג, כי הרי אותנטיות - לא משנה מה עומד מאחוריה - היא היום הסחורה הכי מבוקשת בשוק. אצלו לא תקבלו חריקות שיניים ופאסיב־אגרסיב שיתפורר באיזה טסטמוניאל צדקני. יש לו מה לומר על כל דבר ולכל אחד והתגובות שהוא מעורר נעות בין הערצה לסלידה. לא משנה לאיזה מחנה אתם משתייכים, הייתם צופים בזה.

 

"אין מצב", ממוטט ברקוביץ' את הגרפים הדמיוניים של מחלקות השיווק בזכייניות. "'רוקדים עם כוכבים' מתחננים שנים שאבוא. מנכ"ל רשת, אבי צבי, ביקש ממני אישית, אבל אין סיכוי. שכל אחד יעשה את מה שהוא טוב בו. רביבו דווקא רקד יפה, אבל הוא יודע לרקוד ואני לא. אחרים עשו מעצמם צחוק, אני לא אעשה מעצמי צחוק. בחיים לא אלך לתוכנית ריאליטי. אין תוכנית שלא ביקשה שאצטרף. 'האח הגדול', האח הקטן, האחות הקטנה. אני לא יכול לסבול את זה. לא ראיתי בחיים את 'האח הגדול', זה לא מעניין, זה תת רמה. זו מציצנות. אותי זה לא מעניין".

 

אז מה אתה רואה?

"חדשות. 'היום שהיה', 'עובדה', 'שומר מסך', ספורט, כדורגל - בעיקר משחקים בלייב. 'רמזור', 'החברים של נאור', מת על דברים כאלה. ראיתי אתמול נאור ציון נפלתי על הרצפה, וזה עוד היה שידור חוזר. אני גם לא שחקן, אני רוצה להתעסק רק בכדורגל, בזה אני טוב ואת זה אני אוהב".

 

בכל זאת עשית פרסומת, למקדונלד'ס, עם רביבו, איך היית שם?

"הייתי נהדר ועכשיו יש לנטוויז'ן אחת עוד יותר טובה, משהו מדהים. יש לי הומור עצמי, אני אוהב לצחוק, אבל לא אעשה דברים שהם לא אני. קיבלתי תגובות טובות על הפרסומת, אנשים אהבו את שיתוף הפעולה ביני ובין חיים ונראינו שם מאוד טבעי. זה מבוים, אבל זה הכי אנחנו".

 

אין פאסון שם, אתם הכי שכונה.

"אין לי פאסון גם בחיים. הסנוביות והשחצנות הן תדמית שהתקשורת יצרה לי, זה לא אני. אני והתדמית שלי זה שני דברים הפוכים לגמרי. אני אדם ענייני ופרקטי. גם עכשיו בראיון, מצידי אפשר ללכת. מיצינו".

 

ברקוביץ', 38, נשוי לטלי ואב ללי (16) וליאור (12) ותום (8), הוא בוודאי אחד הכדורגלנים הכי גדולים שצמחו כאן, ולדעת רבים גם הגדול מכולם. הוא גדל במכבי חיפה וכל נגיעה שלו בכדור היתה גורמת לצמרמורות של התרגשות אצל אוהדי הקבוצה ולצמרמורות פחד אצל אוהדי היריבה. תמיד היה נראה שמשהו מרתק ובלתי צפוי עומד לקרות כשהכדור אצל הקוסם. במונחים של כדורגל, האיש היה גאון. במונחים תקשורתיים כבר אז הוא היה דליקטס - רברבן וספק כותרות סדרתי. בגיל 25, נשוי +1, אחרי שתי אליפויות ושלושה גביעים במדים הירוקים, נחת באנגליה לקריירה שהתחילה בסאותהמפטון הצנועה עם ניצחון סנסציוני 6-3 על מנצ'סטר יונייטד המפלצתית, כשהוא כובש צמד ומבשל שלושה שערים, נמשכה כעשור והסתיימה ב־2005. למרות שלא הגיע למועדונים הגדולים באמת, ברקוביץ' עשה קריירה מפוארת ונבחר לפני כמה חודשים על ידי ה"טיימס" הבריטי למקום העשירי ברשימת הקשרים הגדולים ביותר בתולדות הפרמייר ליג, מיד אחרי אחד, דייוויד בקהאם.

 

על המגרש ברקוביץ' עשה מה שרצה. את העבודה השחורה והמרדפים המייגעים אחר שחקני היריבה הוא השאיר לאחרים ושמר את כוחותיו לפס הקטלני שישאיר את החלוץ לבד מול השוער. הוא היה מנהיג עם דחף עצום לנצח ואחד שדרש תמיד להיות הכוכב - מה שגרר עימותים מול שחקני היריבה (ויעידו אשכיו של איציק זוהר, אותם סחט ברקוביץ' היטב בחצי גמר הגביע של 1996) ומאבקי שליטה מול חבריו לקבוצה, מראובן עטר ועד ג'ון הארטסון, שבעט בראשו במהלך אימון של ווסטהאם. אם תשאלו את ברקוביץ', הוא תמיד היה השחקן הכי טוב בכל קבוצה שבה שיחק. במדי נבחרת ישראל הוא נתן כמה הצגות הרואיות, במיוחד ה־5-0 על אוסטריה ב־1999, אבל לא הצליח להעמיס אותה על גבו למונדיאל או לאליפות אירופה. רק אקורד הסיום היה חלוש: ב־2005 חזר ברקוביץ' לארץ, נחת במכבי תל אביב ולאחר עונה מאכזבת, שזכורה בעיקר בזכות החיקוי של ברקוביץ', אבי נמני וג'ובאני רוסו ב"ארץ נהדרת" ("מת על התוכנית הזו"), הוא תלה את הנעליים.


שחקן גדול, פה גדול. ברקו (צילומים: ליאור נורדמן)

 

מאז הפרישה הוא מתרכז בבית הספר לכדורגל שלו בנשר, בכתיבת טורים לאתר ONE ובתוכנית הספורט היומית שלו עם אופירה אסייג ברדיו ללא הפסקה. הפרישה לא מיתנה אותו - רק לאחרונה נסגרה בהתנצלות ופיצויים פרשה שבמסגרתה הודה בעסקת טיעון בתקיפה של דני עציוני, מאמן קבוצת הילדים שבה משחק בנו.

 

בעונה שעברה הוצנח בעמדת הפרשן של משחקי ליגת העל המקרטעת לצידו של יורם ארבל בערוץ 10, המציא את התפקיד מחדש והביא לשדרוג דרמטי באחוזי הרייטינג הרופסים של המשחק המרכזי. עולם הכדורגל הישראלי הוא ברובו פתטי. הרמה נמוכה, האצטדיונים נראים כמו מתקני כליאה בגוונטנאמו ביי והשחקנים משחקים בקצב של מי שהרגע עברו שם סיבוב עינויים. כל העוסקים במלאכה, לרבות הפרשנים, מצטיינים בעיקר בחשיבות עצמית חסרת פרופורציות ושעתוק בלתי פוסק של קלישאות נבובות, כפי שהמחיש לעילא המערכון של "החמישייה הקאמרית" שבו מסביר דב נבון את ניצחון קבוצתו למראיין מנשה נוי ב"שיחקנו טוב" ותו לא.

 

על רקע האפרוריות המייאשת הזו הגיח ברקוביץ' ושינה הכל. את הניתוח של הסיבות ל"דעיכת הבלם האחורי כריאקציה להתפרקות ברית ורשה" הוא השאיר לשגיא כהן ותובנות מרעישות, כמו "אם הוא היה בועט חזק יותר ולפינה, זה היה נכנס" לדני נוימן האגדי. ברקוביץ' לא דפק חשבון לאף אחד - נחר בבוז מול משחקים משעממים ומאמנים הגנתיים, עקץ שחקנים גמלונים ועצלנים, הציע לפטר מאמנים, חזה מהפכים, סיפק אנקדוטות עסיסיות מחדרי ההלבשה (למשל, הידעתם שאם הוא לא כבש, אלון מזרחי היה בדיכאון קליני גם אם חיפה שלו ניצחה 5-0? האמת היא שגם אם לא ידעתם, בטח שיערתם), גילה בפתיחות מדהימה כי אם הוא עצמו לא היה בהרכב, הוא רצה שהקבוצה שלו תפסיד. כן, גם אם היא נבחרת ישראל. הפרחחיות הזו הפכה אפילו את יורם ארבל שלצידו לצעיר בעשר שנים.

 

השבוע ייפתח בדרום אפריקה המונדיאל, אירוע השיא של הכדורגל העולמי, החודש שבו גברים מחבקים חזק את השלט ושולחים את נשותיהם לחבק משהו אחר, נגיד את כרטיס האשראי בקניון הסמוך. ברקוביץ' לא יפרשן ואתם רשאים להרגיש מופסדים.


ואנחנו נשארנו עם דני נוימן במונדיאל

 

כשאתה וארבל התחלתם לשדר יחד כדורגל בערוץ 10 בעונה שעברה אפילו מבקרי הטלוויזיה נפלו מהרגליים.

"כל מה שאני עושה נופלים מהרגליים. גם אם אלך לעבוד כגננת בגן ילדים - ייפלו מהרגליים. יש לי בית ספר לכדורגל, אתה מכיר עוד בית ספר שמקבל כזה פרסום כמו שלי? אני טיפוס מעניין. כמה כדורגלנים קיבלו שער ב'פנאי פלוס'?".

 

למה אתה לא פרשן במונדיאל, אחרי שכבר סיכמת עם הערוץ הראשון?

"לא בא לי לנסוע מחיפה לירושלים כל יום. אני לא אוהב לעבוד בתקשורת - זה נשמע מצחיק, אבל זו האמת. התוכנית עם אופירה סבבה ומצליחה, אבל אני לא נהנה, אני עושה את זה כדי להישאר בעניינים. זה או זה או להיעלם ואני בחרתי להישאר. הייתי מעדיף לאהוב את זה, אבל אני לא, ולכן אני לא קופץ על כל דבר. יש עכשיו חופש גדול ואני רוצה להיות בבית".

 

אבל גם ככה תראה המון משחקים.

"ממש לא. אראה משחק ביום, לא שלושה. השלבים הראשונים לא כאלה מעניינים. לא בא לי לצאת ב־11:00 בבוקר לירושלים ולחזור בלילה. כשסיכמתי עם הערוץ הראשון, שכחתי שזה בירושלים! זה מה שקרה, לחצנו ידיים, חזרתי הביתה ואשתי הזכירה לי שזה בירושלים, חשבתי שזה בתל אביב! ישר התקשרתי ואמרתי להם 'לא'. אם היו באים אליי הביתה, הייתי עושה את זה".

 

התבאסו עליך?

"כן, אבל הם מבינים את זה. הם צריכים לעבור לתל אביב, והם יודעים את זה".

בערוץ הראשון סירבו להגיב בנושא.

 

גם האוהדים התבאסו, נשארנו עם דני נוימן.

"אני אוהב אותו מאוד. אפשר ללכלך עליו עד מחר, אבל הוא היה שחקן גדול והוא מבין בכדורגל. אולי הוא פחות מעניין ממני, כי הוא ערוץ אחדי באופי שלו, אפרורי כזה, אבל צריך להבדיל בין הרייטינג ליכולת המקצועית. אתם רוצה רייטינג וצבע, אבל בערוץ הראשון רוצים מקצועיות. לגבי פרשנים - פרשן לא יכול להיות מישהו שלא היה שחקן. זה מלאכותי. מי שלא נעל נעלי כדורגל, שלא חווה דשא ומאמנים וחדר הלבשה וניצחונות והפסדים, לא יכול לפרשן כדורגל. אתה יכול לספר סטטיסטיקות אבל לא לדעת מה שחקן מרגיש. אין פרשן פתוח כמוני, אני עמך, אני יודע מה העם אוהב, אוהבים את הסיפורים הקטנים של חדר ההלבשה".


"אני לא רוצה להיות פרופ' עדה, אלא להישאר אייל כל הזמן"

 

והעם אכן אוהב את הסיפורים של ברקוביץ', אבל משחק אחד שינה, כך נדמה, את כיוון הרוח. בשלהי מאי הוא טס עם ארבל למדריד לשדר את גמר ליגת האלופות בין באיירן מינכן לאינטר מילאנו. קשה לזכור פרשן שספג ביקורת כה קטלנית כמו זו שחטף ברקוביץ' על ביצועיו באותו משחק: נכתב שהוא זלזל בצופים, לא הכיר את שמות השחקנים, כינה שחקנים ברמה עולמית "בינוניים", הפגין זחיחות וקשקשנות. ברקוביץ', כמה לא מפתיע, מבטל בהינף משפט: "יש אנשים שקינאו ששידרתי והם לא, אז הם קטלו אותי".

 

אבל גם העם, כלומר הטוקבקיסטים נכנסו בך.

"ומי רושם טוקבקים? כל המתוסכלים. לפעמים אני קורא טוקבקים, זה מצחיק אותי. אני לא כותב בעצמי, אני לא עד כדי כך משועמם".

אבא של ברקוביץ', זאב, שיושב לידנו ומעלעל בשקט בעיתון, מתעורר לפתע ומפתיע את אייל כשהוא מודה שהוא דווקא כותב טוקבקים ועונה למי שיורד על הבן שלו.

 

אמרו שאתה לא יודע את שמות השחקנים במשחק שאתה מפרשן.

"אתה מכיר?".

אני לא שדר.

"גם אני לא. אני לא משדר משחקים. איך אפשר לומר את השמות האלה, דצ־ול, שוו־שטג".

שווינשטייגר.

"לא יוצא לי השם, אז מה? מה עושים מזה עניין?".

אתה משוכנע שהעם עדיין באמת אוהב אותך?

"כן, אני עדיין מרגיש את זה. שעה אחרי מסיבת העיתונאים המפורסמת שסיימה את הקמפיין שלי לתפקיד מאמן הנבחרת שאלו את מי רוצים כמאמן הנבחרת, ו־90 אחוז עדיין אמרו אותי. אחרי זה ערוץ הספורט, השונאים שלי, התחילו לחפור וזה עושה שטיפות מוח לאנשים. אני אחד מהעם ולא מנסה להיות אחר, כמו פרשנים שמשחקים אותה פרופ' עדה. אני לא רוצה להיות פרופ' עדה, אלא להישאר אייל כל הזמן".

 

להישאר אייל כל הזמן זה אומר להישאר ילד. כדורגלנים הם אנשים שהיה להם מספיק כישרון ומזל כדי להפוך משחק - שאצל רובנו יישאר זיכרון ילדות מתוק בעודנו מעקמים את הגב מול המחשב במשרד - לפרנסה שלהם, למרכז חייהם. הם משחקים למחייתם ולכן אין פלא שהם נתפסים כילדים מגודלים. בגיל 25 ברקוביץ' היה נשוי ואבא צעיר שגר באנגליה, הרוויח מיליוני שקלים בשנה וחשב על הצעד הבא בקריירה שלו. תל אביבי בן 25 חושב בעיקר על איך

 לעשות את הצעד הבא לשירותים של הבר בלי להתרסק על הרצפה. ובכל זאת, ברקוביץ' הוא ילד. אפילו הכינוי שדבק בו, "הקוסם", עמוס קונוטציות ילדותיות.

 

כל מי שראה בסוף פברואר את מסיבת העיתונאים שהזכיר ברקוביץ', ובה הכריז: "אני אהיה המאמן הבא של הנבחרת ולא יעזור לאף אחד" ("אז כבר ידעתי שלא אהיה", הוא אומר לנו כעת), ראה ילד שמתפקע מרוב רצון לקבל צעצוע נחשק ושמע נימוקים שחלק גדול מהם היה בסגנון "אבל, למה לא? יהיה מעניין אם תתנו לי". יש אנשים שהילדותיות של ברקוביץ' מכעיסה אותם - במיוחד כשהוא מבהיר כל הזמן שעדיף לכולם ללמוד להסתדר עם זה, כי הוא לא הולך להשתנות - אבל יש הרבה שחולים על זה. הנה אדם שלא עוטה מסכות, מכיר בכך שהוא מוכשר ואומר את זה בקול רם. כל כך פשוט. יכול להיות שכל קפוצי הישבן שמסתתרים מאחורי אלפי מגננות, פשוט מקנאים בברקוביץ' שלא נתן לשנים ולמודעות עצמית שבאה איתן לקלקל את הכנות הפשוטה שהיתה לכולנו פעם, ושהחברה כפתה עלינו להחביא? ברקוביץ' בטוח שכן.

 

"אני ילד", הוא מודה בחיוך ממזרי, "וזה טוב להיות ילד. למה, אנחנו רוצים להזדקן?. אני לא טראבל מייקר. אני מושך אש, צבעוני, אבל אני הילד הכי טוב בעולם".

 

חלק מזה זה להגיד מה שאתה רוצה?

"תמיד אמרתי מה שאני שווה. החזקתי מעצמי ואמרתי את זה, יש כאלה שלא אומרים. זה ההבדל היחיד ביני לבין אחרים. זה לא שאמרתי משהו שאין לי קבלות עליו. וזה לא נכון שיש לי אגו. אגו זה אחד שחושב שהוא יודע הכל. אם היה לי אגו הייתי הולך לריאליטי".

 

מה עם חסרונות?

"אין לי סבלנות, זה לא טוב. זה מולד. אני פזיז. אבל חיים עם זה. לאשתי יש סבלנות גם בשבילי".

 

אבל מול העולם זה בטח מקשה עליך.

"שהעולם יקפוץ לי. אני לא עושה חשבון לאף אחד חוץ מלמשפחה. חברים באים והולכים, גם החברים שלכם זה לא אותם חברים מגיל 10 וגם הם עוד יתחלפו. אני סקנד בסט רק למשפחה שלי. אני לא מנסה לשנות את עצמי. מי שעובד איתי יודע שאין לי סבלנות, והם חיים עם זה".

 

נשמע שלא קל להיות חבר שלך. מי החברים שלך?

"אין לי הרבה חברים. מי שחבר, אתן לו את הנשמה. אני מאוד לויאלי. מי שאני מתאכזב ממנו, אני מנתק את הקשר, וזה קורה הרבה. חותך ישר, מתעלם, אוויר, מוחק מהספר טלפונים ונגמר. לויאליות זה הדבר הכי חשוב".

 

ברקוביץ' מסגיר לפתע סימנים נדירים של חולשה. ברור שהעליהום התקשורתי בעקבות מסיבת העיתונאים ההיא פגע בו. הוא חטף חזק מכולם, בין היתר משום שהוא מקושר באופן הדוק לאתר ONE של אופירה אסייג, ואף הכריז באותה מסיבת עיתונאים כי זה אתר הבית שלו, שמתייעץ איתו האם להעלות אייטמים על מועמדים אחרים לתפקיד או לגנוז אותם. למרות התעקשותו כי הוא לא מתחרט על אותו אירוע הזוי, ברור שהוא שילם עליו מחיר כבד.

 

"בחצי שנה האחרונה גיליתי הרבה שהם לא חברים. פעם ראשונה שהייתי צריך תמיכה מאנשים וחלקם בגדו בי. כשהייתי צריך חבר או שניים שנתתי להם את הנשמה, הם לא היו שם בשבילי. אבל כביסה מלוכלכת שומרים בבית, אני לא אגיד שמות. זו היתה חצי שנה קשה מאוד. לא יכולתי לסבול את זה ורק רציתי שייגמר כבר. בכל מקום ברחוב אנשים אמרו לי בהצלחה, הם לא ידעו איך להתבטא אז אמרו - 'אנחנו בוחרים בך'. בגלל זה אמרתי שם שאני מרגיש כמו ראש ממשלה, זה הרגיש כאילו יש בחירות. חבל שלא היו. בגלל זה אני מתעצבן, כי זה לא פייר. אם היו בחירות הייתי מאמן נבחרת ישראל".

 

  • חושבים שברקוביץ' צריך לאמן את הנבחרת? קראו את הכתבה המלאה בגליון החדש של פנאי פלוס

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איי אף פי
פטיש. ברקוביץ' במדי ווסטהאם
צילום: איי אף פי
צילום איי פי
כחול. מנצ'סטר סיטי
צילום איי פי
צילום: יוסי רוט
שחקן, לא מאמן. במדי הנבחרת
צילום: יוסי רוט
צילום: ראובן שוורץ
טלי ואייל ברקוביץ'
צילום: ראובן שוורץ
לאתר ההטבות
מומלצים