"אין לי יום ואין לי לילה. במיוחד לילה. הכול חוזר שוב", אחד האבות משתף אותנו בעיניים דומעות, בסדנת הורים שחוו טראומה. "המחבל שמפנה אלי את האקדח, הפיצוץ שקורע את עור התוף ואח"כ הצרחות של הפצועים וסירנות האמבולנסים. הסיוט הזה לא עוזב אותי".
אשתו שישבה לצידו הרכינה ראשה ונשכה את שפתיה. אחת האמהות ניגשה אליה וחיבקה אותה, תוך כדי השמעת מילות עידוד: "כולנו מכירים את זה מקרוב. זר לא יבין. אנחנו צריכים לתמוך אחד בשני. הסיוט הזה מפורר את כל המשפחה".
בארץ שלנו יוצא לנו להתקל לא מעט בילדים חרדים, בעקבות טראומה שעברו ההורים. מצבי שכול, נפגעי טרור, פגיעה מינית, תאונות, הלם קרב ועוד. הילדים מפתחים התנהגויות של הימנעות ממצבי התמודדות,גם במצבים שאינם מסוכנים. פעמים רבות התנהגויות אלו מחוזקות על ידי הוריהם, המוותרים על האתגר לעודד אותם להתמודדות ובעצם משחזרים את "ההצלה" גם במקרים שבהם אין סכנה. למשל, באים מיד לקחת אותם הביתה מבית הספר כשהם מצלצלים ומדווחים על חרדה, גם כאשר לא קיימת ולא צפויה כל סכנה ממשית. או למשל כשהילדים מפחדים לצאת בלילה, הם נשארים איתם בבית ומוותרים על יציאה לאירוע משפחתי בטוח.
| המאמר הקודם בסדרה: |
|
| "הילד באמת צריך כל כך הרבה חוגים?" / ד"ר רותי בן-זאב |
|
אם חשבתם שהחוגים הרבים אליהם הילד הולך יהפכו אותו לילד מחונן, כדאי שתחשבו שוב. היועצת, ד"ר רותי בן-זאב, טוענת: לא רק שהם לא תורמים. הם גם יכולים להזיק |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
שמעתי הורים אומרים לא פעם אחת, שבגלל הטראומה, צריך להקל על הילד, לוותר לו ולא לדרוש ממנו שיעמוד בכללים כפי שדורשים משאר הילדים. אם מדובר על מצב זמני - יש בכך היגיון. אבל, יכולה להיווצר בעיה במצבים בהם מדובר על מצב מתמשך שמעמיד את כולם בעמדה שיש לקבל בהבנה את חוסר הגבולות בהתנהגותו ואת התפרצויותיו כלפי הסביבה. לדעתם, רצוי גם לא להכניסו ללחצים מיותרים ולאפשר לו לקבל את מבוקשו, גם כאשר זה אינו תואם את צרכיו החינוכיים ולעיתים אף מסכן את דרכו בהמשך.
אחת הדוגמאות השכיחות למצבים אלו, היא הקושי של הילד לקום מוקדם בבוקר לבית הספר. בהתחלה ההורה מוותר ואולי אף אומר לעצמו: "הוא סובל מספיק. אפשר לוותר לו קצת" או "הוא מספיק סובל מהעובדה שאנחנו בקושי נמצאים בבית, אפשר להקל עליו ולתת לו להישאר היום איתנו". כשמצב זה חוזר על עצמו והילד לא מבקש אלא דורש בטון תקיף להישאר בבית או לצאת יותר מאוחר לבית הספר, ההורה מרגיש מתוסכל והרבה פעמים עומד חסר אונים.
תגובותיו הטבעיות של הילד למצב שנוצר במשפחה (עצב, חרדה, כעס, פחד, תלותיות ודרישה מוגזמת לתשומת לב), גורמת לחלק ניכר מההורים לנסות לפצות את הילד בפינוק יתר על ידי נתינה בלתי פוסקת וכניעה לרצונותיו באשר הם. ההורים לעתים מתקשים להתמודד עם לחצים מצד הילדים, להציב להם גבולות ובסופו של דבר נכנעים לחלוטין לדרישותיהם. זהו קושי שאולי לא היה קיים לפני האירוע וברור להם שבמצב אחר הם היו נוהגים אחרת.
השאלה המרכזית העולה היא איך עוזרים לילדים להתמודד עם ההורה שנפגע וחווה את הטראומה שוב ושוב? יש קשר ברור בין תפקוד הורי לבין תפקוד הילדים לאחר שהמשפחה נחשפה לאסונות ואירועים טראומטיים. אלו תסמינים חשובים שכדאי לשים אליהם לב:
עיבוד המידע אצל ילדים בתקופה חריגה זו, מושפע מהמסרים המילוליים והלא-מילוליים של ההורים. התנהגותם ותגובותיהם של ההורים ממלאות תפקיד מרכזי בעולמם של ילדיהם. מכיוון שהילדים מנוסים פחות מהוריהם ומכירים פחות את העולם המורכב החדש שנוצר בעקבות האירועים הבלתי-צפויים, הם מסתמכים על ההערכות של המבוגרים כלפי המצב הטראומטי. משום כך, הילדים מחקים בהתנהגותם את ההתמודדות של הוריהם כלפי האירוע. למעשה, לעתים קרובות הילדים מגיבים יותר לביטויי המצוקה המילוליים והלא-מילוליים של הוריהם, מאשר לאירועים המטרידים בפני עצמם.
היפוך התפקידים הוא נטייתו של הילד למלא תפקיד של מבוגר, כאשר הנסיבות הטראומטיות אינן מאפשרות להורים לשמור על ילדיהם ומאלצות את הילדים "להתבגר מהר מדי" ולקחת על עצמם את תפקיד הדמות המטפלת. תפקיד חדש זה מהווה נטל כבד ואינו הולם את היכולות והמטלות ההתפתחותיות של הילד.
דפוס המתרחש כאשר הילד מפנים את רגשות הכעס והכאב המשודרים אליו מההורה נפגע הטראומה, ששליטתו התערערה. תגובות הדחייה או ההאשמה של ההורה גורמות לילד להתנהגות שלילית ובכך מעניקות לילד את תפקיד "הרע", שנחשב אחראי לתסכול, לכעס ולעצב של ההורה. אנחנו מכירים מצבים אלו מחיי היום יום כאשר אנחנו חוזרים עצבניים מהעבודה ועל מי נוציא את הכעס? על בני המשפחה.
מהן אם כן האפשרויות העומדות לפנינו להתמודדות עם המצב שנוצר, לעזור בארגון ובהבניה בטוחה של סביבת הילד? במסגרת החוקים והנורמות של המשפחה, חשוב לעודד את הילדים לחזור לשגרה. כל פרצה בנורמות שהילד היה רגיל אליהן גורמת לו לחוסר ביטחון וערעור של עולמו הפנימי ולחוסר מסוגלות להתמודד עם השינוי.
- לעזור לילד להתמודד עם הקשיים: ככל שהמשפחה מתאפיינת בתקשורת גלויה ובהבעת רגשות פתוחה וכן בפתרון בעיות מתוך שיתוף פעולה, כן תגבר יכולת ההתמודדות שלה. נראה שהורים שיש להם תקשורת פתוחה עם ילדיהם, מספקים להם משאבים פנימיים המשפרים את יכולת ההתמודדות כאשר הילדים ניצבים בפני אירוע טראומטי. משאבים אלה קשורים למחשבות חיוביות (אופטימיות), ליכולת להסתדר בכוחות עצמך (מסוגלות עצמית), תחושת ערך עצמי (ביטחון עצמי גבוה) ואמון בילד ביכולתו ליצור קשרים ולשתף פעולה עם הזולת.
- להעניק קרבה פיזית: כאשר אירוע טראומטי פוגע בתחושת הביטחון של הילד וביכולת הניבוי שלו במתרחש בעולם, נוצר אצלו הצורך לאיחוד מחדש עם דמויות הוריות. תפקידי המשפחה כמערכת מלטפת, מחבקת ושנותנת מגע פיזי מרגיע, חשובה להתמודדות הילד עם הטראומה.
- בניית סיפור מרגיע: הילד אוסף פרטים שונים ממקורות שונים על האסון שאירע. חשוב לבנות יחד עם הילד סיפור (נרטיב), שנותן מענה על מה שהתרחש, אך בצורה לא מפחידה ומאיימת. כך אנחנו מאפשרים לו להתמודד בצורה רגועה יותר עם האירוע הטראומטי.
ולסיום, אחד המרכיבים החשובים בחינוך, הוא עקביות ואחידות בין ההורים. כלומר, אם החיזוקים לילד אינם ניתנים באופן עקבי על ידי שני ההורים ובתיאום ביניהם – אין כמעט סיכוי שהילד יפנים את המסרים מצד ההורים.
כדי להמחיש זאת, אביא את המשל הידוע של קרילוב המספר על עגלה הרתומה לשני סוסים. כאשר שני הסוסים מושכים לאותו כיוון, העגלה נוסעת ישר, אבל כאשר כל סוס מושך לכיוון אחר, העגלה אינה זזה ממקומה ואפילו עלולה להתהפך.
ד"ר רותי בן זאב
, יועצת חינוכית, מרצה ומעבירה סדנאות, נשואה ואמא לשני ילדים, עוסקת בייעוץ והדרכת הורים ובעלת נסיון עשיר בתחום. לכל הכתבות בסדרה
. כל השמות בכתבה בדויים.
