וואו, איזה פלאשבק. המפגש המחודש עם Disintegration
של הקיור, כמו כל איחוד עם אהבה ישנה, תבע וקיבל ממני החודש תשומת לב מרוכזת. וממש כאהוד בנאי בשעתו, נזרקתי איתו בחזרה לבית הספר התיכון. לגלי צה"ל של פעם, למיכל ניב ז"ל שמשמיעה בתוכנית שלה בהתרגשות גדולה את החדש של הקיור. עכשיו אני לא יודע על מה להיעצב יותר: על היכחדותם של שדרני רדיו כמו ניב, שבאמת מתרגשים מהמוזיקה שהם משדרים, או על כך שכבר שנים אין סיבה טובה להתרגש מאלבום חדש של הקיור.
לפני שהסנטימנטים מכריעים אותי, אומר כך: ממרחק הזמן ברור ש־Disintegration מ־1989 היה שעתם היפה ביותר של רוברט סמית ולהקתו המשתנה תדיר, שהיו אז בשיא אונם - ולא פחות חשוב, בשיא פכחותם. הכותרת שלו בעצם די מטעה, כי לא התפוררות לפנינו אלא התחברות, ואינטגרציה מושלמת של כל מה שעשו עד לאותה נקודה: ניו־ווייב גותי אפלולי שמעלה באוב את ימי "פורנוגרפי", ניאו־פסיכדליה שסמית ספג בסיבוב שלו עם "סוזי והבנשיז", פופ מזוקק מהסוג שהביא לו כמה שנים קודם לכן את הפריצה המסחרית הגדולה
באמריקה - וגם מידה בריאה של מוזרות קיורית לשמה. בעצם ההתלבטות כאן היא לא בשאלה אם יש להחזיק עותק של "דיסאינטגריישן" בבית; ברור שכן. אבל אתם רוצים לדעת מה נסגר לגבי מהדורת הדלוקס המשולשת החדשה, ובעניין הזה אני קצת פחות נחרץ, אם כי עדיין נוטה להשיב בחיוב.
העיקר במהדורה החדשה הוא כמובן גירסה משודרגת־צליל של האלבום המקורי. חוץ מזה יש פה גם דיסק בונוסים זניח ודיסק שלישי שמכיל גירסה מורחבת של אלבום ההופעה Entreat מ־1991, רובו ככולו שירים מתוך "דיסאינטגריישן". כרגיל במקרים כאלה, הפרמטר המכריע הוא מידת ההיכרות שלכם עם החומר. הגירסה המבושלת מחדש של האלבום בהחלט מתקנת כמה בעיות סאונד שמהן סבל המקור, ועושה חסד עם הצליל המפואר שלו. מאידך, דיסק הבונוסים - שעמוס בדמואים, הקלטות מתוך חזרות וכאלה - משעמם אפילו בשמיעה ראשונה. אלבום ההופעה נחמד, אבל לרגע לא עולה על גירסאות האולפן המקוריות והמושלמות. בסיכומו של דבר, אף ש־Disintegration עצמו שווה בלי ספק חמישה כוכבים, המהדורה המיוחדת תסתפק בארבעה.
- הקיור, Disintegration Deluxe Edition
עשור וחצי אחרי "האיש שראה הכל" - בקלות מאלבומי הרוק הישראליים הגדולים של הניינטיז - משמח שרוקפור חוזרים לשירים בעברית. בזמן שעבר הם הספיקו
לחרוש מועדונים ופסטיבלים באמריקה, לשרוד משברים וגם להיפרד מהסולן המקורי אלי לולאי, ואיכשהו יצאו בחיים מהצד השני. מה הם למדו מכל זה? אם לשפוט לפי "העולם המופלא", לא המון: האלבום החדש משייט בסך הכל באותם מחוזות מוזיקליים כמו "האיש", ומסיבובים ראשונים עולה התחושה שהוא נופל ממנו ברמת השירים. עם זאת, טוב לקבל שוב את הפסיכדליה העמוסה הזאת בלשון הקודש, וכשהיא נקייה מיומרות בינלאומיות.
ישי קיצ'לס, מבקר קולנוע בדיי־ג'וב, הוא גם הסולן של שתי להקות אינדי ותיקות - "פוריטנים צעירים" ו"יאפים עם ג'יפים" - שכבר שנים מעוררות ויברציות בפורומי
המוזיקה ברשת, אבל לא הרבה מעבר לזה, וחבל. עכשיו אולי זה ישתנה, כי למרות שמו המתחכם ואסוציאציות האינדי, הסולו הראשון של קיצ'לס הוא אלבום ידידותי ומזמין ומשעשע ואינטליגנטי, שבנוסף לכל המעלות האלה מתברך גם בפוטנציאל פלייליסט לא מבוטל. אפשר לשמוע את כולו באתר הלייבל האלטרנטיבי Hiss, ואחר כך לרכוש אותו ב־15 שקל אם רוצים.
