בבת אחת עצרתי הכל. את כל האיסוף של הציוד, הקניות, ההכנות. והכל בגלל מה? בגלל שאצל האחיות בקופת חולים ראו שעלה לי לחץ הדם. 8 חודשים העברתי בכיף, הכל היה רגוע ונעים ודווקא עכשיו, בשבוע 36, פתאום קפץ לי לחץ הדם. עכשיו כל ביקור במרפאה נמשך שעה, 4 בדיקות של לחץ דם ומנוחה של רבע שעה בין כל אחת. פלא שלחץ הדם שלי רק עולה? רק מהלחץ, אין לו סיכוי.
אז למה עצרתי את ההכנות? רגשות אשמה כמובן. אולי מיהרתי להכין לה את החדר, אולי אספתי מהר מדי את כל הציוד, אולי בכל זאת אני פולניה שמאמינה בעין הרע ולא הייתי צריכה להכניס שום פריט הביתה עד אחרי הלידה?
ואולי מהשנייה שגיליתי שאני בהריון גיליתי עוד משהו – לכל החלטה שלי מעכשיו יש מחיר. שני הפסים שהופיעו על המקל לפני 8 חודשים מסמלים את הדואליות הזו, בין האושר הענק לדאגה אינסופית. מצד אחד האושר של לגלות שאני בהריון, מצד שני הדאגה שכל הזמן מקננת האם אנחנו באמת מוכנים לזה, איך נסתדר עם הכסף, ומי בכלל נותן לזוג אינפנטיליים כמונו להיות הורים?
אחר כך זה המשיך ללוות אותי לכל שלב הבדיקות – אם נגלה לכולם לפני השקיפות עורפית, אולי משהו יקרה. אם לא נגלה – תכף נשתגע. אם נעשה מי שפיר, אולי נסכן את ההריון, אם לא נעשה, מי יודע מה נגלה בהמשך הדרך. אם נעשה את שאר הבדיקות בפרטי אולי לא יישאר לנו כסף לחיתולים, אם נעשה בקופת חולים אולי הן לא יהיו יסודיות מספיק. אם נלד בבית חולים זה יהיה כנגד כל מה שאנחנו מרגישים שנכון לנו ולתינוקת, אם נלד בבית נכון לנו מאבק ממושך מול רוב העולם ואמא שלו.
וכל החלטה כזו מרגישה כמו החלטה של חיים ומוות. כמו ההכרעה הכי גורלית שאנחנו לוקחים בחיים שלנו על חיים של מישהי אחרת. ולמרות שהחלטנו שעדיף לנו להכין את החדר מראש מאשר להתחיל לטפל בזה אחרי הלידה עם תינוקת בת יום ושאנחנו לא מאמינים באמונות המטופשות האלה, 30 נקודות בלחץ הדם גורמות לי לרגשות האשמה האיומים האלה, הלא רציונליים, הבלתי נשלטים, שרק מעלים יותר את לחץ הדם.
אז אם מישהו עדיין חושב שהריונית היא עוד לא ממש אמא, שיבוא אלי. עם כל החבילה הזו שאני סוחבת עלי ואני לא מתכוונת לעשר קילו העודפים, אני חושבת שאני כבר ראויה לתואר.
אור אלתרמן
, תיכף אמא, עורכת ערוץ התרבות של ynet.
