תבחר צד
שישה ענפים, אותה תופעה: ספורטאים גדולים אבל כל כך שונים, שאם אתה אוהב אחד אתה שונא את השני. בעיקר אם השני משחק בהפועל תל אביב

כדורגל

אם אתה אוהב את קרלס פויול, אתה שונא את מרקו מטראצי

על פניו דווקא יש מן המשותף לפויול ולמטראצי, ואני לא מדבר רק על זה שהם התראו בחצי גמר הצ'מפיונס האחרון: הרי שניהם בלמים בינלאומיים קשוחים שלוקחים את התפקיד שלהם ברצינות כמעט מוגזמת. רק מה, כאן נגמר הדמיון ביניהם.

 

קרלס פויול הוא תוצר של ה"לה מאסיה", מחלקת הנוער האגדית של ברצלונה, וזה אומר שכבר 20 שנה הוא נהנה מתנאים אידיאליים לצמיחה של כדורגלן. מטראצי לעומתו הגיע לאינטר אחרי שוטטות בקבוצות מעפנות כמו פרוג'יה, ואת רוב הקריירה שלו העביר בפירוק חלוצים שאף אחד לא מכיר. במילים פשוטות, פויול הוא פחות או יותר הפועל השחור הכי מצוחצח באירופה, ומטראצי הוא אחד שמסתובב עם פלג גוף עליון מקועקע בסגנון יאקוזה ומתמקד בלהביא את הסעיף לכוכבים שמולו (תזכורת: כמה חודשים אחרי הראסיה המהוללת מזידאן בגמר המונדיאל הוא סחט עוד אחת, הפעם מהחלוץ של סמפדוריה).

 

שחקנים כמו פויול מביאים איתם למגרש שלווה וסטריליות מהסוג האהוב על פלאטיני והחבר'ה שלו בפיפ"א, בזמן שפסיכים מטונפים סטייל מטראצי מאותתים להם לאן לדחוף את הפייר פליי שלהם. אז לא, אי אפשר באמת לאהוב את שניהם. ועכשיו תנחשו את מי אני אישית מעדיף (איציק שאשו).  

 

כדורסל

אם אתה בעד לברון ג'יימס, אתה נגד סטיב נאש

 

שיא הכוחניות והמוטציה מול האדם הלבן והחננה. פיזית, לברון ג'יימס הוא תערובת של מג'יק ג'ונסון, שאקיל אוניל ומייקל ג'ורדן; הוא יכול לקפוץ מעל, דרך או מסביב לכל שחקן בליגה; הוא זורק מחצי מגרש, מקפיץ כמו רכז של 1.80, וכשהוא נוחת על פרקט בניו יורק רועדת האדמה בלוס אנג'לס. האיש השווה שישה מיליארדים - בעיקר לנייקי ולשאר ספונסרים - הוא פשוט ביוני, מה יש לדבר. בכל פעם שהוא עולה לסל, הבורסות של טוקיו ושנגחאי עפות יחד איתו. הוא גדולה, הוא חזקה, אתה לא יכול שלא להשתאות. ילד שהוא גבר בין ילדים.


 

וממול? בחור צנום שהוא כנראה ההוכחה החיה היחידה לעצם קיומה של קנדה. האף שבור יותר מהלב של אוהדי מכבי תל אביב בכדורגל, וספק אם הוא מסוגל להרים את תיק האימונים של לברון. הוא לא פיזי, לא קופץ, ובשביל לראות אותו מטביע יש ליטול פטריות מבעוד מועד. אבל כל מי ששיחק סביבו מודה לו על כל רגע, כי האיש כולו ראיית משחק. גאון של מסירות, מאסטרו של אסיסטים. רק תהיה שם והוא ימצא אותך, ילד שנהנה לשחק את המשחק בין חבורה של גברים מגודלים. ובשורה התחתונה, הגבר הכי קשוח במערב (ערן סלע).

 

MMA

אם אתה מחזיק מג'ורג' סנט פייר, אתה עוזב את בי.ג'יי פן

 

ג'ורג' סנט פייר הוא ג'נטלמן קנדי שבא לנצח בקרב. בי.ג'יי פן הוא פרחח מהוואי שבא ללכת מכות. ושלא כמו חלק מהיריבויות שמוזכרות פה, שקיימות בעיקר בין האוהדים, שני לוחמי ה־MMA האלה באמת מכוסחים אישית. פן טען בעבר שסנט פייר הוא אתלט ולא לוחם, ועל הדרך רמז שהוא על סטרואידים; סנט פייר מצידו אומר שוואלה, פן צודק. הוא אתלט שבחיים לא רואה את עצמו רב עם מישהו מחוץ לכלוב. ולגבי הסטרואידים, אם יש אתלט רציני שמעולם לא הואשם בזה, הוא משחק קרלינג.


 

סנט פייר מכיר במגבלותיו, ונשאר בינתיים בקטגוריית המשקל החצי בינוני. פן מצידו מואס בקטגוריה שבה הוא נלחם אחרי בערך ניצחון אחד, והוא מדלג למעלה רק כדי להתרסק בחזרה. כשהוא עלה בפעם המי זוכר כמה למשקל החצי בינוני ונפגש עם סנט פייר בפעם השנייה, הקנדי הסביר לו יפה במשך ארבעה סיבובים רצופים של אגרופים מנומסים שהגיע הזמן לסתום את הפה. לזכותו של פן ייאמר שהוא סופסוף הבין, ומאז הוא אצילי כלורד אנגלי. לא, סתם, הוא עדיין פרחח (רם גלבוע).

 

פוטבול

אם אתה עם פייטון מאנינג, אתה בלי טום בריידי

 

בכל הנוגע לשיאים אישיים, פייטון מאנינג לא רואה את טום בריידי מיארד. נכון, הוא זכה בפחות תארים קבוצתיים מבריידי, אבל מדובר בקוורטרבק מושלם. כל כך מושלם שבמקרים רבים הוא לקח קבוצה לא מבריקה, ועשה איתה דברים שהעיפו לכל הפרשנים את הראש. אבל מחוץ לדשא הסינתטי, היתרון עובר בקלות מהכוכב של אינדיאנפוליס קולטס לזה של הניו אינגלנד פטריוטס, כי בריידי הוא חלומה הרטוב של כל אמא בארצות הברית. ולאו דווקא כשידוך פוטנציאלי לבת שלה.


 

בריידי הוא קוורטרבק מחונן שנראה טוב, רחוק מלהיות טיפש, ממש רחוק מלהיות עני - ויש לו שלוש טבעות סופרבול. לא מזמן הוא אפילו התחתן עם ג'יזל, שכידוע מתפרנסת מלהיראות מעולה בחוטיני בעובי של סיב אופטי. לעומתו, פייטון החציל נשוי לאותה נערת פרברים שהכיר בקולג', ונוהג לפרסם כמעט את כל החברות הגדולות בארצות הברית תודות לתדמית הכל־אמריקאית שתפרה לו מינהלת ה־NFL. אז אתם יודעים מה, עזבו אתכם מפוטבול: בעצם אתם מתבקשים לבחור כאן בין ערוץ !E ל־ESPN (איציק שאשו).

 

ספורט מוטורי

אם אתה חולה על דאניקה פטריק, אתה לא יכול לסבול אף נהג מירוצים אחר

 

להיות נהגת מירוץ מקצועית זה לא עניין של מה בכך. הנשים היחידות שניסו את כוחן יעידו שנהגת (או רוכבת) מירוץ מרגישה בדרך כלל כאילו הוזמנה להופעת אורח על ספינת דיג בים הצפוני, אחרי ש־15 אנשי הצוות שלה לא ראו נמל

 כבר שבועיים. עכשיו קחו את המידע הזה, ותחשבו איך זה להיות הכוסית היחידה בענף שכולו גברים אמריקאים אדומי צוואר.

 

דאניקה פטריק, נהגת אינדיקאר ונסקאר שהפכה לאמנות את השימוש בגוף אישה חטוב ככלי לשאיבת ספונסרים וקידום תדמית, בטח תגיד לכם שהכל בולשיט. שהיא נמדדת לפי כישוריה, ושהיחס שהיא מקבלת מהקולגות ענייני לגמרי ונקבע לפי יכולתה על המסלול. ברור; תעיפו עוד מבט חטוף בתמונה שלה. ואגב התמונה, תתפלאו לשמוע שיש לה פחות אוהדים מאיך שזה נראה.

 

האנטי שמייצרת פטריק נובע בעיקר מההתנהגות המעצבנת שלה. אחרי כישלונות, וכאלה יש לה היום עוד יותר מאשר בתחילת הקריירה, היא באה בטענות לכולם חוץ מעצמה. נהגים שלא פינו לה דרך - אשמים. מכונאים שלא טיפלו במכונית כמו שצריך ובזמן - אשמים. מזג האוויר אשם, הדלק אשם, הצמיגים אשמים. פטריק עושה פרצופים לכל העולם, מבטלת ראיונות, גוררת אחריה צוותי טלוויזיה כדי שישדרו בלייב את הצעקות שלה על נהגת נוראית אחרת. בקיצור, בחורה מעצבנת שאי אפשר לאהוב. כלומר, אלא אם מעיפים מבט בתמונה שלה (הלל פוסק).

 

סנוקר

אם אתה פרו רוני אוסליבן, אתה אנטי ג'ון היגינס

 

עד אליפות העולם האחרונה בסנוקר, חלוקת הכוחות בין רוני אוסליבן לג'ון היגינס היתה ברורה יותר מלראות אותם משחקים בהיי־דפינישן: אוסליבן הוא הילד הרע, המופרע, המוכשר והרעוע. היגינס הוא הילד הטוב, הרגוע, המוכשר והיציב. אלא שאז החלה פתאום שרשרת מוזרה מאוד של אירועים. ראשית, היגינס הפסיד לסטיב דייוויס - שחקן שבגילו המתקדם אמור להיות לא יותר מנקודה קטנה במראת הצד שלו. אוסליבן מצידו נתן סדרת משחקים יציבה כלינדזי לוהאן, אבל שיחק כל כך טוב נגד מרק וויליאמס שההוא אשכרה הסכים ללחוץ את ידו למרות ריב ארוך שנים ביניהם, והזכיר לנו למה בעצם אנחנו אוהבים אותו כל כך.


 

כמה ימים מאוחר יותר פוצץ "ניוז אוף דה וורלד" פרשה שעוד תנער את עולם הסנוקר: היגינס צולם כשהוא מסכים למכור כמה משחקים תמורת 300 אלף פאונד. וואלה, אחת הפעמים הראשונות בהיסטוריה שהאיש הזה הפגין איזשהו ניצוץ של אנושיות עשויה להיות גם סוף קריירת הסנוקר שלו. וכדי לסבך את החיים, מיד אחר כך עף אוסליבן מאליפות העולם במשחק מעצבן נגד מרק סלבי.

 

תמיד אהבתי ילדים רעים ויצירתיים, ולכן תמיד העדפתי - בהרבה - את אוסליבן. אולי זה ההסבר לכך שעכשיו, כשמתברר שהילד הרע באמת הוא דווקא היגינס, אני מתחיל לפקפק קצת בהעדפה הזאת? (ליאור נעמן).

 

צילומים: אימג' בנק / Getty Images
לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה תבחר צד
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    או או
    קרלס פויול
    צילום: Gettyimages Imagebank
    מרקו מטראצי
    צילום: Gettyimages Imagebank
    ynet ספיישל
    הישיבון
    ביטוח