עניין של זמן

מצד שני, בלוגרים סביב העולם כבר מתחילים לתעד את הנבואות המדויקות שהיו ל"בחזרה לעתיד", ומתרגשים לגלות שממש כמו שיוצריו חזו, המין האנושי הפך למכור לניתוחים קוסמטיים, צפייה בטלוויזיה במסכים מפוצלים היא אפשרית, ושיחות וידאו עסקיות הן משהו שבשגרה. אבל זה לא באמת משנה אם הסרט חזה את העתיד או לא. העובדה כי מעריצים רבים לוקחים ברצינות את החזיונות של "בחזרה לעתיד", שמעולם לא התיימרה להיות יצירת מדע בדיונית מקצועית, אלא בסך הכל קומדיה חביבה לכל המשפחה, היא הוכחה להשפעה העצומה שהיתה לטרילוגיה הזו, שחוגגת השבוע 25 שנות קיום (אנחנו מתחילים את הספירה מתאריך יצאת הסרט הראשון בסדרה).

בחזרה לעתיד. נו, באיזה סרט מהשלושה מדובר? הרמז אצל הבחורה

כמו בכל תופעת פופ גדולה, אלה האנשים הקטנים, האובססיביים, עם יותר מדי זמן פנוי, שמתגלים כיצירתיים ביותר כלפיה. האינטרנט מלא בחומרים מפתיעים - מההוא שלא מפסיק לבנות את הדה־לוריאן האישית שלו כך שתיראה כמו מכונית הנסיעה בזמן המקורית, דרך הזוג שביקש שעוגת החתונה שלהם תעוצב על פי רפליקה מדויקת של סצנת השעון, ועד לאמן הצרפתי שעיצב סקייטבורד מרחף ואפילו גרם לו לעמוד באוויר כמה שניות, אבל ספק אם יוכל להסיע את מייקל ג'יי פוקס.

הילדים שלכם ימותו על זה. מרטי משקיף על עצמו ב-1955 

כמו בכל סרט באמת מעולה, זה מתחיל בסיפור טוב. התסריט שכתבו שני הרוברטים - רוברט גייל ורוברט זמקיס - נולד כאשר גייל ביקר בבית הוריו, מצא את ספר המחזור של אביו מהתיכון ותהה האם היה מתחבר עם אביו, לו היה פוגש בו כנער. הוא שיתף את חברו זמקיס ברעיון והשניים כתבו מעשייה מודרנית על נער שחוזר אחורה בזמן, ומוטלת עליו המשימה להכיר בין הוריו כנערים, מה שמסתבך כשאמו מתאהבת בו. לא פחות מחמש שנים עברו עד שהתסריט מצא בית הפקה. זמקיס וגייל עברו ממפיק למפיק ושמעו מגוון סירובים. בעוד שחלק חשבו שהסיפור סכריני ותמים מדי, היו גם מפיקים, כמו בית דיסני למשל, שטענו שהווייב האדיפלי בין הגיבור לאמו הצעירה לא מתאים לצופים צעירים. לבסוף השניים פנו לחבר ותיק שלהם, סטיבן ספילברג, שמיד ראה את הפוטנציאל כסרט נעורים. כאשר לאונרד נימוי, שגילם את מיסטר ספוק מ"מסע בין כוכבים", סירב לביים משום שבמקרה היה עסוק בסרט אחר של מסע בזמן, "מסע בין כוכבים 4", מלאכת הבימוי הוטלה על התסריטאי רוברט זמקיס.

השינוי העיקרי שהתסריט עבר עם ההפקה הוא ההחלטה כי מכונת הזמן תהיה מכונית. בגרסה הראשונה היתה זו מכונת לייזר ולאחר מכן מקרר אטומי. זמקיס חשש כי בעקבות הסרט ילדים ייכלאו בתוך מקררים בניסיון לשגר את עצמם אל העתיד, לכן הוחלט לחפש מכונית אמיתית, שעם קצת עבודה ודמיון של פרופסור מטורף, הופכת לסוג של חללית. המכונית שנבחרה היא הדה־לוריאן, שמה המקורי של מכונית מרוץ, אתה המציא ג'ון דה־לוריאן, עובד ג'נרל מוטורס, בעל חזון משל עצמו. בשנות ה־70 דה־לוריאן הקים את המפעל הפרטי שלו, שיצר עד לשנת 1982 8,000 מכוניות בלבד, ועבודתו הופסקה אחרי שהסתבך עם החוק. מאוחר יותר התגלה לא מעט דמיון בין אישיותו הצבעונית של ממציאה לדמות של דוק בראון. הפיכתה של הדה־לוריאן למותג של "בחזרה לעתיד" שימרה את המכונית הנשכחת בתודעה, וככל הנראה 6,000 המכוניות שעדיין קיימות היום לא היו נקנות לולא הפופולריות של הסרט. המכונית המקורית, בינתיים, הפכה למתקן חווייתי באולפני יוניברסל.

ליה תומפסון בתפקיד לוריין, אמא של מרטי

ליהוקו של מייקל ג'יי פוקס, אז כבר כוכב מצליח בן 24, היה נס של הרגע האחרון. פוקס היה הבחירה הראשונה של המפיקים, היות שכבר גילם בהצלחה תיכוניסט בסדרה "קשרי משפחה", אך הבוסים שלו בטלוויזיה לא הסכימו לשחרר אותו לצילומי הסרט. אחרי שורה של מועמדים, ביניהם הקרטה קיד ראלף מאצ'ו, שלא התחבר לתסריט, נבחר אריק סטולץ, לאחר שסרטו האחרון, "המסכה", סימן אותו כהבטחה. לתפקיד דוק בראון, הממציא המטורף, שקלו המפיקים ללהק שחקנים מוערכים כמו דדלי מור, ג'ף גולדבלום וג'ון ליתגו ("מפגשים מהסוג האישי"), אך לבסוף נבחר כריסטופר לויד, המוכר לקהל האמריקאי מהסדרה הקומית "טקסי". לויד ביסס את דמותו של דוק בראון על שילוב בין אלברט איינשטיין ומנצח התזמורת ליאופולד סטוקובסקי.

הצילומים החלו, אך עד מהרה נקלעה ההפקה למשבר. סטולץ לא התחבר לפרויקט. הפעלולנים שעבדו עימו על הנסיעה בסקייטבורד הבחינו כי התנועות לא באות לו באופן טבעי, ספילברג סבר כי סטולץ משדר חוסר חוש הומור, וסטולץ לא הצליח להגיע להסכמה עם זמקיס על הכיוון שאליו הסרט הולך. החלפת התפקיד הראשי בשלב מתקדם של הסרט היתה הימור כלכלי, אך לא היתה ברירה ובתום ארבעה שבועות של צילומים, סטולץ פוטר מתפקידו, מה שעמד להוסיף שלושה מיליון דולר לעלויות הסרט, שכבר עמדו על 14 מיליון. מייקל ג'יי פוקס עדיין לא היה פנוי מ"קשרי משפחה", אבל אחרי משא ומתן עם מעסיקיו ברשת פוקס, הוחלט כי יחלק את זמנו בין שני הפרויקטים, מה שגרם לתקופה להפוך למתישה בחייו. אך ההקרבה היתה שווה, כמו שחזו היוצרים, פוקס היה מושלם לתפקיד, והכניס לו שובבות וסקס אפיל. הוא אמר אז כי הוא מרגיש שהסרט מתכתב עם חייו האישיים, היות שממש כמו מרטי מקפליי, "כל מה שעניין אותי היה סקייטבורד, לנגן ולרדוף אחרי בחורות".

אחת הסצנות הזכורות ביותר מהסרט היתה בעת קונצרט הסיום של התיכון של הוריו של מרטי כאשר הוא מצטרף ללהקה ומנגן סולו גיטרה, שהופך למצגת של רוק כבד ורועש, לתדהמת הקהל של 1955. "אתם לא מוכנים לזה, אבל הילדים שלכם ימותו על זה", אומר מקפליי לקהל, בעוד שאחד הנגנים מתקשר לסוכן שלו בהתרגשות ומודיע כי גילה את הכיוון המוזיקלי החדש. למרות שפוקס הוא רוקיסט חובב, הוא לא מנגן ושר בעצמו בסצנה הזו, אלא מדובב על ידי מוזיקאים מקצועיים. הוא השתמש שם במגוון של השפעות מעולם הרוק: בעט ברמקולים כמו להקת The Who, ניגן בעת שכיבה על הרצפה כמו AC DC, קפץ על רגל אחת כמו צ'אק ברי והשתמש בסאונדים של ג'ימי הנדריקס ואדי ואן היילן. בכלל, מוזיקה היא אחד הסמלים הכי חזקים של הסרט, והפסקול, שכולל את הנעימות המלוות את קטעי האקשן, הוא בין הפופולריים של כל הזמנים. שיר הפתיחה, "כוח האהבה", נכתב במיוחד לכבוד הסרט ובוצע על ידי יואי לואיס, שגם משתתף בסרט בעצמו בסצנת הפתיחה.

ההצלחה היתה מיידית. זה היה הסרט הרווחי ביותר ב־1985, עם הכנסות עולמיות של 380 מיליון דולר. הסרט נחשב על ידי רבים לטוב ביותר בטרילוגיה וב־2008 הוכיח כי הוא עומד במבחן הזמן, כאשר המכון האמריקאי לקולנוע בחר בו כסרט העשירי הכי טוב בקטגורית סרטי המדע הבדיוני. אך למרות כל זאת, איש לא חשב בשלב זה על המשכון. זמקיס לא התעניין בסרט על העתיד, "נבואות קולנועיות על העתיד תמיד מתגלות כלא נכונות", אמר, וזו, כאמור, דווקא היתה נבואה נכונה. בסצנה האחרונה בסרט הראשון, כאשר מרטי וחברתו נכנסים עם דוק אל הדה־לוריאן כדי לנסוע לשנת 2012 ולעזור לילדים שיהיו להם, על המסך נראית הכתובית "המשך יבוא". זו בעצם היתה בדיחה, ולא קליף־האנגר שתפקידו למתוח את הצופים עד לסרט הבא. זמקיס המשיך לפרויקט הענק הבא שלו - בימוי הסרט "מי הפליל את רוג'ר ראביט", בעוד מייקל ג'יי פוקס נהנה מהכוכבות המבוססת שלו בשלב זה, המשיך ב"קשרי משפחה", וכיכב בשובר קופות נוסף - "סוד ההצלחה שלי".

ובכל זאת, לא היה מנוס מלנסות ולשחזר את הקסם. זה לקח זמן - נצח במושגים של היום - ורק ב־1989 הקהל הצמא קיבל עוד. בסרט השני ניתן יותר זמן מסך לדמותה של ג'ניפר, זוגתו של מרטי. בכל זאת, העובדה כי ג'ניפר טסה עם מרטי אל העתיד בסוף הסרט הראשון, היתה לרועץ עבור זמקיס, שהעדיף כי המסע יהיה של מרטי ודוק לבדם. זמקיס אמר כי לו היה יודע שהוא מתכנן המשך, לא היה מעלה את ג'ניפר על החללית מלכתחילה. אבל האתגר העיקרי היה להתמודד עם העובדה שהשחקנית שגילמה את ג'ניפר במקור, קלודיה וולס, לא היתה פנויה לצילומים. לוהקה לה מחליפה - אליזבת שו ("לעזוב את לאס וגאס"), והסצנה האחרונה מהסרט הראשון צולמה שוב, בהעתק מושלם, עם שו בנעליה של וולס.

אתגר ליהוקי אחר התגלה כמסובך אף יותר. כריספין גלובר, שגילם את ג'ורג' מקפליי, אביו של מרטי, בסרט הראשון, סירב להשתתף בסרט השני, מאחר שרצה יותר כסף משהוצע לו. לתפקיד לוהק ג'פרי וויזמן, ובסצנות המעטות שבהן הוא מופיע בסרט, וויזמן צולם כך שאי אפשר יהיה להבחין בהחלפה - מאחור, מהצד, או עם משקפי שמש. הרעיון היה שוויזמן ייראה כמו שגלובר נראה בסרט הראשון, אך זה לא מצא חן בעיני גלובר, שטען כי גונבים ממנו את איכויותיו הפיזיות. הוא לקח את היוצרים לבית המשפט, והתביעה הגיעה לפשרה רווחית עבורו. אחריה, גילדת השחקנים קבעה חוקים, שעל פיהם אי אפשר להשתמש כך במראה של שחקן מבלי לקבל את אישורו. גלובר אולי לא הפך לכוכב ענק מאז, אבל פניו מוכרות בלא מעט סרטים כתימהוני התורן, האחרון שבהם היה "אליס בארץ הפלאות". בשנת 2007 אף סגר מעגל עם היריב לשעבר זמקיס, ושיתף איתו פעולה ב"ביוולף".

• את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"