שנה בשבי: החייל בידי טליבאן, המשפחה שותקת
הם נולדו ב-1986, נחטפו בידי ארגון טרור וזכו השבוע לצעדה למען שחרורם, אך כאן מסתיים הדמיון בין גלעד שליט לבו ברגדאל. משפחת השבוי האמריקני מסרבת לדבר בתקשורת והאירוע למענו כלל רק 50 חברים. שכניהם סיפרו ל-ynet: "הם סומכים על הצבא ומבקשים מאיתנו לא להיסחף"
בית קפה קטן בעיירה זעירה במדינה נידחת אי שם במערב התיכון. שם נערך הטקס הצנוע - והיחיד - לציון שנה לנפילתו של חייל אמריקני בשבי הטליבאן באפגניסטן. בעוד בני משפחת שליט צועדים בליווי רבבות בני אדם וסיקור תקשורתי מקיף, משפחת ברגדאל האמריקנית בוחרת לשבת בשקט ולהמתין למוצא פיו של הפנטגון.
ב-30 ביוני 2009 נעלמו עקבותיו של טוראי בּוֹ ברגדאל, חייל בגדוד צנחנים, במהלך שירותו במזרח אפגניסטן. כעבור ימים ספורים הוא הופיע בסרטון שפרסם הטליבאן, ושוב בסרטון נוסף שפרסם ארגון הטרור בחג המולד האחרון. משפחתו פרסמה בזמנו הודעה קצרה ולקונית שבו הפצירה בטליבאן לשחררו, אך מאז היא מסרבת להתראיין לתקשורת.
יום השנה לנפילתו בשבי חלף ללא כל אזכור בעיתונים ובערוצי הטלוויזיה האמריקניים. הפנטגון מעוניין בדממה תקשורתית כדי לא לחבל במאמצי השחרור, וההורים ג'ני ובוב ברגדאל סומכים על הצבא ועל הממשל שיחזירו את בנם הביתה. האירוע היחיד שנועד לציין את המאורע היה טקס צנוע ומרגש שנערך בהיילי, עיירת מגוריו בת 7,000 תושבים, במדינת איידהו - הפחות מאוכלסת מכל מדינות ארה"ב.
לעומת ברגדאל, שמו של סמ"ר גלעד שליט ידוע לראשי מדינות ולדיפלומטים בעולם כולו. הוא מוזכר בהצהרות של מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון, ומזכ"ל האו"ם, באן קי-מון. יו"ר בית הנבחרים האמריקני, ננסי פלוסי, אף מחזיקה בלשכתה עותק של דסקית הזיהוי של שליט. אבל ספק אם היא יודעת את שמו של חייל אמריקני שבוי.
ההורים נשארו בבית
ב"זני ריבר סטריט קפה", שבו עבד ברגדאל במשך שנתיים, מתנוססת כרזה "שחררו את בו" ובפייסבוק הוקמה קבוצה תחת הכותרת "תחזירו את בו ברגדהל הביתה". לא מדובר באפיק לתקשורת ולקידום דרכי פעולה, אלא בכותל דמעות לקרובים, לחברים ולתומכים מתוסכלים שמבקשים לשאת תפילה למען בו.
אירועי יום השנה בישראל ובארה"ב מדגימים את הדמיון כמו גם את השוני בין המקרים. שליט וברגדאל נולדו ב-1986, נחטפו בידי ארגון טרור, ושניהם זכו השבוע לצעדה למען שחרורם שבה נשאו המשתתפים סרטים צהובים. אולם כאן מסתיים הדמיון.
צעדת ההמונים למען שחרור שליט בישראל הפכה למפגן עוצמה כה גדול שהוא כפה על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לכנס מסיבת עיתונאים מיוחדת כדי להסביר את פעולותיו. לשם השוואה, הצעדה למען ברגדאל כללה 50 אנשים, היא חלפה ברחוב הראשי והקטן בעיירה היילי, הסתיימה בבית הקפה המקומי. הוריו של החייל כלל לא הופיעו.
הסרטון של ברגדאל שפורסם בחג המולד
השריף המקומי, וולט פלמינג, הגיע במקום המשפחה והקריא הודעה בשמם. "בשנה האחרונה קיבלנו הרבה גלויות, מכתבים והודעות דוא"ל מאיידהו, מאמריקה ומהעולם. זה מנחם אותנו שלאנשים אכפת מבוֹ ומאיתנו. אנחנו מודים לכל מי שכתב לנו", נאמר בהצהרה. "אנחנו אוזרים אומץ וסבלנות ומנסים לשמור על תקווה במצב הקשה הזה".
אין קמפיינים, רק הזדהות
ההבדל בין הטיפול הרועש בארץ בפרשת שליט לבין השתיקה הרועמת של האמריקנים בפרשת ברגדאל כנראה משקפת תרבויות שונות. בפגישה שקיימו נציגים ישראלים עם מזכירת המדינה הקודמת, קונדוליזה רייס, התקשתה הדיפלומטית האמריקנית להבין מדוע ישראל עושה רעש כזה גדול מחייל אחד שנפל בשבי.
סו מרטין, בעלת בית הקפה שבו עבד החייל השבוי, היא ידידה קרובה של המשפחה. "זה הרבה יותר שקט כאן מאשר אצלכם בישראל", היא אמרה ל-ynet. "אחרי שנודע לנו על נפילתו בשבי, הדלקנו נרות וצעדנו ברחוב. שבויים לשעבר באו אלינו לדבר. אני לא יודעת מה עוד אנחנו יכולים לעשות".
"אנחנו תומכים במשפחה, אבל אנחנו לא עוסקים במה שקורה בצבא ומה הם עושים כדי להחזירו הביתה. אנחנו מתמקדים בסיוע למשפחה עצמה, להפיץ את המידע שכולם יידעו שיש לנו שבוי מלחמה ושצריך לדאוג למשפחתו", אמר ל-ynet השריף פלמינג.
ראש העיר של היילי, ריק דיוויס, הסביר שהאירוע לא כוון למקבלי ההחלטות בוושינגטון, אלא למשפחת ברגדאל במורד הרחוב: "אנחנו קהילה קטנה ומגובשת, אז רצינו לחזק את המשפחה באמצעות תמיכה בהם, וכמובן גם בבו", הדגיש.
תושב אחר של היילי, קרייג ג'ונסון, שעובד עם אביו של החייל השבוי, הסכים עמו: "העיירה מאוד תומכת בהם. בכל בית ובכל בית עסק אפשר לראות סרט צהוב שנתלה לאות הזדהות. זה קשה לאביו, ג'ו, ורואים את זה בעיניו. זה עצוב לראות אותו, כי הוא שרוי בלחץ מתמשך".
"חוששים להרגיז את השובים"
הישראלי המצוי אולי לא יבין מדוע משפחת ברגדאל אינה יוזמת אף פעולה או הודעה, אלא רק מצפה למידע ולהובלה של המערכת הצבאית. אולם עבור תושבי היילי זה נראה עניין שבשגרה. הם סומכים על הצבא ומקבלים ללא עוררין את העמדה לפיה עדיף שקט כדי לא להעלות את תג המחיר.
"ההורים מעדיפים לשבת בשקט, והם ביקשו ממני לדבר בשמם עם הכתבים", אומרת מרטין. "העניין הוא שהם שבעי רצון מהפעילות של הצבא, ששומר איתם על קשר ומדווח להם מה קורה. אני מניחה שאם ההורים לא היו מרוצים מהפעילות של הצבא, הם היו מגיבים אחרת".
השריף פלמינג הסביר מדוע המשפחה שותקת, גם שנים אחרי החטיפה: "הם חוששים שהם עלולים לומר משהו שירגיז את השובים של הבן שלהם או יפריע למהלכים של הצבא". ראש העיר דיוויס הוסיף שהעיירה מאוחדת בעמדתה
מאחורי רצון המשפחה. "אנחנו עושים מה שהם מבקשים מאיתנו ומכבדים את רצונם. המשפחה ביקשה שלא נעשה יותר מדי רעש ושלא ניסחף".
תושבי העיירה ששוחחו עם ynet כלל לא הכירו את סיפורו של שליט ואת שרשרת האירועים שהציתה חטיפתו. סו מרטין התעניינה בגורלו והגיבה: "אני מאחלת לכם שיהיה מזל ושהבחור שלכם יחזור הביתה בשלום".
לפנייה לכתב/ת 
