מי ישמור על הקרקעות שלנו מכרישי הנדל"ן?

קרקעות, דיור, מים ומחצבים כגון גז טבעי, הם מוקד לדיונים ציבוריים סוערים והליכים משפטיים ארוכים, זאת בעיקר בשל השווי הכלכלי העצום הגלום בהם ובשל היותם משאבים ציבוריים, מוגבלים ומצומצמים. אפשר להניח שבמצב אידיאלי, המדיניות כלפי משאבים ציבוריים, זו שמשפיעה על כל תחומי חיינו, הייתה מדיניות אחראית, שקופה ודמוקרטית. 

זו היתה מדיניות המיושמת בהתאם לעקרונות השוויון והצדק החלוקתי כפי שקבע בית המשפט העליון (בג"ץ 244/00), שאינה מטיבה באופן בלתי סביר עם חלק מבניה ואינה מונעת מלחצים של גורמים פרטיים או משיקולים זרים. למרבה הצער, המדיניות הקרקעית הנוהגת במדינת ישראל רחוקה מהמצב האידיאלי.

מדיניות בלתי אחראית זו מובילה אותנו למספר סכנות, כגון: דלדול רזרבת הקרקעות המצומצמת ממילא, תהליך של ריכוז קרקעות בידי מעטים תוך הגדלת והנצחת הפערים בחברה, תכנון חסר אחריות המוביל לפגיעה בסביבה ובערכי נוף, ריכוז אוכלוסייה באזור מרכז הארץ, תוך החלשת הפריפריה, ומנגד - פרבור לא מבוקר, הכל תוך כדי פילוג שהולך וגובר בין קבוצות שונות באוכלוסייה על רקע תרבותי, דתי וכלכלי.

סכנות אלה מוחשיות במדינת ישראל, שהינה מדינה צפופה ושסועה, שאוכלוסייתה גדלה בקצב מהיר ועתודת הקרקע שלה מצומצמת ביותר, מדינה שכ-92% מקרקעותיה הן ציבוריות, ובמקביל נמצאות בהליך מסיבי של הפרטה, מדינה בה בעלי ההון הינם מקורבים לשלטון, ושבה מינהל מקרקעי ישראל (שאמון על הקרקעות הציבוריות) מתנהל באופן לא שקוף ונתון להשפעה של קבוצות לחץ רבות. 

הפרשות שפורסמו לאחרונה בעניין "הולילנד" ו"בריכות המלח", לצד החשש לשחיתות במקרקעין, מעלות תהיות אודות האופן בו כיום זוכים מעטים לקבל הטבות במשאבים השייכים לכולנו, דבר המעלה תחושה קשה שמי שאמור לשמור על המשאבים האלו, מתקשה לעשות כן.

ניסיון העבר מלמד, שכאשר מעניקים הטבות בלתי סבירות במשאבי ציבור ליחידים בחברה, על פי רוב מדובר במקרים שנופלים "בין הכיסאות". למרות שנעשתה עוולה, אין קורבן ספציפי שיכול למחות. חשוב שנזכור כי אלו בדיוק אותם מקרים בהם הקורבן האמיתי הוא הציבור הכללי.

הכותבת היא רכזת האגודה לצדק חלוקתי