מישהו מכיר מטפלת נורמלית?

"את מעשנת"? זוגשתי ואני היינו חמושים ברשימת שאלות, דף ועט.

"לא", היא אמרה וזוגשתי הוציאה אנחת רווחה שהייתה בטוחה שאף אחד לא שמע, כמו שהייתה בטוחה שאף אחד לא ראה את אגלי הזעה על פניה. "לא בזמן העבודה בכל אופן", המשיכה המטפלת המועמדת והחיוך מפניה של זוגשתי נמחק. "אף פעם לא באמצע משמרת. אתם יכולים אפילו לדבר עם ממליצים. יש לי זוג תאומים שטיפלתי בהם מגיל אפס. היום הם בני שש. הם כבר יודעים ללכת לקיוסק לבד ולקנות לי חפיסת מלברו בטעם מנטה, אבל את הסיגריה אני מעשנת רק אחרי המשמרת. התאומים כל כך אוהבים אותי, שלפעמים הם יורדים איתי למטה לטעום קצת מהמלברו. אתם יודעים, ילדים מתים על מנטול".

וזאת הייתה רק הראשונה. כבר כמה שבועות שאנחנו מחפשים מטפלת. נראה שראיינו כבר את כולן. היו כאלה שנראו מושלמות למשימה, אבל ברגע האחרון משהו התפקשש. כמו דנה ציון, שכבר עמדה לסגור איתנו על חוזה טיפול בתאומות ואמרה לנו תוך כדי שהיא אוחזת בעט ועומדת לחתום: "כבר כמעט והתחלתי להאמין שכל האנשים הם שוביניסטים צרי מוחין. אתם תתפלאו להאמין, אבל לרוב האנשים יפריע שגבר יהיה המטפלת של הילדים שלהם. אתם אפילו לא התייחסתם לעובדה שאני גבר. איפה חותמים?" אמרנו לה שאנחנו רוצים לחשוב על זה עוד קצת.

גם אלירן אבוטבול הייתה מועמדת מושלמת. ידעה הכל, התמחתה בתאומוּת, ידעה איך מרדימים אותן, איך בונים להן סדר יום, מה הן צריכות לאכול ומתי. סיפרה לנו כמה חשובה הפעילות שלהן, גם בגיל כמה חודשים. חשוב להיות על הבטן. עשתה קורס במסג'ים לתינוקות. "מה עם קרמים, יש לכם?" זו ההנאה שלה למרוח אותן אחרי אמבטיה, מאוד חשוב לעור. רק בקשה אחת הייתה לה. בימי שני, לסיים את המשמרת קצת יותר מוקדם. "אני פשוט חייבת להתייצב באופן שבועי אצל קצין המבחן. שמעתם על המקרה, לא? זה היה מפורסם בשכונה, ולמרות שאישפזו את התינוק שטיפלתי בו, אני עדיין מאמינה שחוסך שבטו שונא בייביסטריוטו – לא?"

מה בסה"כ ביקשנו?

מישהי שתהיה צעירה, אבל עם נסיון, שתדע שסדר יום זה חשוב לתינוקות, שתרגיל אותן להירדם במיטה בלי לנדנד אותן בעגלה, שתגרה אותן לפעול ולעשות פעילות.

"הבעיה שלכם היא שיש לכם דרישות גבוהות מדי", גיל חבר שלי אומר. "מצד אחד, שניכם רוצים לחזור לעבודה כי חבל לכם על הקריירה. מצד שני, אתם רוצים מישהי שתהיה מספיק צעירה ונמרצת, אבל שלא יהיו לה ילדים קטנים שיש לה אליהם מחויבות גדולה מדי. שתהיה סופר אינטליגנטית, אבל שהקדישה מבחירה את חייה ללבלות עם תינוקות ולעשות להם גה, גה, גה. זה בלתי אפשרי". לא ויתרנו. המשכנו לחפש.

עם הזמן, התחילה להתגנב שמועה לאוזננו, על מטפלת בשכונה שמטפלת בתאומים בלבד. "אני לא מכירה אותה", אמרה אסתי, אמה של אדוה מהגן של הגדולה שלנו, אבל חברה טובה שלי מכירה מישהו שמכיר מישהו שפעם היא עבדה אצל גיסו, אני חושבת שקוראים לה מרינה. אני לא בטוחה לגבי שם המשפחה". בעוד אני מנסה להבין את תרשים הזרימה הזה, זוגשתי כבר הטילה על אסתי להשיג לנו את הטלפון. אחרי כמה ימים אסתי התקשרה. היא לא השיגה את הטלפון, אבל היא שמעה שרואים אותה בגינה ובטח נצליח למצוא אותה.

בימים הבאים אני וזוגשתי התחלנו לבצע מארבים בגינה. כל עגלת תאומות שלוותה במטפלת נעצרה והתבקשה להזדהות. מאז הימים שעמדתי במחסום וביקשתי "ג'יב אל הוויה" אני לא זוכר מעמד כל כך משפיל, אבל לא הייתה ברירה. זה או אנחנו או הן.

היו נשים שהובילו עגלת תאומים וטענו שהן האמהות של התאומים שהן מובילות ולא מטפלות. אני הבטתי בהן בחוסר אמון, בעודי מחזיר להן את התעודה. בסוף, לאחר מאמצים רבים הצלחנו להשיג מידע חדש על המטפלת האגדית, מאבא מסור אחד בגינה. למטפלת קוראים מרינה פופינלובה. אין לו את מספר הטלפון שלה.

חיפוש באתר 144 העלה אותו. התקשרנו. הגענו למשיבון. ברקע של המשיבון צחוק של תינוקות. איזו מסירות למקצוע. איזה אינטגריטי. אבל מרינה לא חזרה אלינו. "אולי הקו הזה לא בשימוש", זוגשתי הציעה בחשש.

מרינה פופינלובה

הייתי כבר מיואש, ירדתי לגינה עם התאומות והתיישבתי על הספסל. לצידה ישבה אישה נחמדה עם הילד שלה. התחלנו לדבר. סיפרתי לה על החיפושים אחרי מרינה פופינלובה, מטפלת התאומים האגדית. "מרינה? ודאי שאני מכירה אותה", האישה אמרה, "הרגע ראיתי אותה פה בגינה".

"באמת?" אמרתי וקמתי מהספסל מוכן לזנק לריצת אמוק עם העגלה, ידעתי שיום אחד ההשקעה של עגלה בעשרת אלפים שקל תחזיר את עצמה. לא סתם לעגלה הזאת יש גלגלי Shimano.

"כן, אבל פיספסת אותה. היא הרגע עלתה על האוטובוס. היא ישבה שם לצד אלוויס, אליהו הנביא, סנטה קלאוס והמצפון של חסן נסראללה".

חייכתי אלייה חיוך מריר והמשכתי הלאה. לא צריך להיות ציניים. חזרתי הביתה עייף ותשוש, כשלפתע הטלפון צלצל. "מדברת מרינה פופינלובה. שמעתי שאתם מחפשים אותי. אני אגיע אליכם לראיון היום בתשע בערב".

"אני בשום אופן לא שם חליפה", אמרתי לאישתי לפני הראיון. היא התבלבלה לגמרי. הרי אנחנו אלה שאמורים להעסיק אותה. מיהי בכלל שקובעת לנו באיזה שעה היא תגיע.

בסוף שמתי גם עניבה. "מרינה נכנסה, התאומות שכבו על השטיח. היא מיד ניגשה אליהן. לקחה את שתיהן כל אחת ביד אחרת ואני ואישתי נדהמנו מהמיומנות. היא תפסה את הרגל של אחת מהן. "היא קצת קרה. אני חושבת שכדאי מכנס ארוך", רצתי מיד להביא מכנס. "לי הכי חשוב זה סדר יום, אתם יודעים, שינה קצרה בבוקר, אוכל ואז אני יוצאת איתן לגינה, שמה אותן על הבטן, שמה להן צעצועים שיזחלו", אשתי תפסה את ידי בחוזקה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. היא מתאימה.

"בעיקרון, עבדתי פעם באינטל, אבל הבנתי שמה שאני רוצה לעשות זה להיות עם ילדים", אישתי כבר הייתה עם דמעות בעיניים. היא הראתה לנו מכתבי המלצה ובשלב זה אישתי כבר בכתה. איזה המלצות. איזה פרגון. "לגבי שכר", מרינה החלה. "נשלם כמה שתרצי", אישתי קפצה. מרינה הרימה גבה והמשיכה "אני בטוחה שנוכל להסתדר. אני בעיקרון מתחילה בספטמבר, כי אני עכשיו מטפלת בזוג תאומים, אבל רק מאמצע ספטמבר, כי אני רוצה לעשות איתם את ההסתגלות בגן", מרינה אמרה.

"זה בסדר. נחכה", אמרתי. "מה שצריך".

"טוב", היא סיכמה. "אז יש לי כבר כמה הצעות, אני אחשוב על זה ואחזיר לכם תשובה".

"כמה זמן לוקח כל התהליך", שאלנו חרדים. "עניין של כמה ימים. אל תתקשרו אלי. אני אתקשר אליכם", היא אמרה ויצאה. מי מהמכרים שלי שקורא את זה עכשיו, אבקש לא להתקשר אלינו, כדי לא לתפוס את הקו.