מנת קרב

מלחמה זה משהו שמרגישים. היא מחלחלת אל מתחת לעור, עוברת בוורידים ונוחתת בקיבה כמו שק ענק של פרפרים בבטן, אם פרפרים מסוגלים להצמיח טלפיים וטפרים. האי־ודאות - איך ומתי תיכנס לקרב, ובעיקר איך והאם תצא ממנו - מקהה את החושים, ובו בזמן מחדדת את הרגשות. כל מי שהיה חייל קרבי מכיר את השקט שלפני הסערה הספציפית הזאת, את הדריכות שמטפסת במעלה עמוד השדרה שתכף ירדו בו פקודות מהמוח אל היד האוחזת בנשק. אבל כמה פעמים יצא לכם להיתקל בתיאור חי, נושם ומזיע ונוגע באמת, של ההתחככות הזאת במוות? אפילו כתבי המלחמה שמסקרים כל רגע של קרב, שמדווחים על כל הפרטים לאחור, לא מצליחים להעביר תחושת קרב אמיתית. התחושה של חייל שהוא חלק ממשהו שגדול ממנו, שמתחפר בתוך שוחה ומחזיק את הנשק בעיניים נשואות אל הלא נודע, היא משהו שכמעט כל והסרטים והסדרות - וגם כמעט כל הכתבות, כנראה גם זאת שאתם קוראים עכשיו - קורסים כשהם מנסים להתמודד איתו. אבל רק כמעט.

"להציל את טוראי ראיין", בעיקר בחצי השעה הראשונה שלו, יצא מהכלל הזה; הוא זרק את הצופה ישר לתוך הנעליים והראש של חייל במלחמת העולם השנייה. וכשסטיבן ספילברג וטום הנקס החליטו להמשיך מהסרט ההוא אל הסדרה "אחים לנשק", זה עבד שוב גם כשהשניים זזו מתפקידי הבמאי־שחקן לעמדת המפיקים: תחושת ההיפר־ריאליזם של סצנת הנחיתה בנורמנדי השתמרה גם כש־30 דקות קולנועיות הפכו ל־705 טלוויזיוניות. ועכשיו חברו שוב ספילברג והנקס ליצירת "הפסיפיק", סדרה שמתרחשת באוקיינוס השקט - החזית המעט מוזנחת, לפחות מבחינת הטיפול הקולנועי־טלוויזיוני, של המלחמה ההיא.

צילומים: HBO / James David

למרות אינסוף סרטי ה"פי, כמה לא כיף להיות אמריקאי במחנה שבויים יפני", החזית הפסיפית נותרה איכשהו בשוליים. פעם עוד היו "הגשר על נהר קוואי" ו"חג שמח מיסטר לורנס", אבל בעשורים האחרונים - להוציא "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו־ג'ימה" של קלינט איסטווד, גם הם בהפקת ספילברג - קשה לחשוב על טיפול קולנועי או טלוויזיוני עדכני ורציני במה שהתרחש שם. וכשספילברג והנקס החליטו להסתער על החזית הזאת, היה להם ברור שזה לא יעבוד בלי שהצופים יבינו בדיוק איך הרגיש חייל אמריקאי בג'ונגל האסייתי. גם אם זה ממרחק של אלפי קילומטרים ו־70 שנה.

בדיוק לצורך הזה גויס שוב קפטן דייל דיי, מי שהיה היועץ הצבאי ביצירות הצבאיות המשותפות הקודמות של ספילברג והנקס, וגם בסרטים "פלאטון" ו"רוצחים מלידה" ובסדרת משחקי הווידיאו Medal of Honor. בחודש שעבר, לקראת עליית "הפסיפיק" ב"יס", דיברתי עם קפטן דיי על מלחמות ותחושות ומצלמות. ו־20 דקות אחרי תום ה־20 הדקות שהוקצו לשיחה שלנו, כשעדיין החזקנו את שני הצדדים של קו טרנס־אטלנטי, הרגשתי שאני מתחיל להבין איך גורמים לצופים להרגיש חיילים.

1. נצור אש

כמו "אחים לנשק" לפניה, "הפסיפיק" היא מיני־סדרה בת 10 פרקים בהפקה משותפת של דרימוורקס ו־HBO. היא לוקחת את הצופים למלחמה בין ארצות הברית ויפן, חזית לחימה של יותר משלוש וחצי שנים ארוכות ומדממות: המערכה באוקיינוס השקט נפתחה ב־7 בדצמבר 1941 עם מתקפת פתע של היפנים על פרל הארבור, והסתיימה רק באוגוסט 1945, כששתי פצצות אטום אמריקאיות נחתו על הירושימה ונגאסקי והכריעו את יפן ואת המלחמה כולה.

הסדרה עוקבת אחרי שלושה חיילי מארינס - יוג'ין סלדג', רוברט לקי וג'ון באסילונה - ומבוססת על ספרים שכתבו סלדג' ולקי אחרי המלחמה (Helmet for My Pillow של לקי ו־With the Old Breed At Peleliu and Okinawa של סלדג'). אנחנו רואים את קרבות הדיוויזיה הראשונה של המארינס בגוודלקנל ובקייפ גלאוססטר, באוקינאווה ובאיוו־ג'ימה, בזמן שהסיפור מדלג בין החוויות שעוברות על שלושת הגיבורים. זאת טעימה צורבת ונטולת ריכוכים של שדה קרב בוצי וסבוך שנותן את אותותיו, סצנה אחר סצנה, בגיבורים ובחבריהם. 

קפטן דייל דיי, יליד מיזורי בן 66, מכיר היטב את האותות האלה. במלחמת העולם השנייה הוא מן הסתם לא השתתף, אבל את עומק הבוץ של מלחמה בג'ונגלים של אסיה הוא מכיר ועוד איך. דיי התגייס למארינס ב־1964, נשלח לחזית האסייתית החדשה של אמריקה, וחזר מווייטנאם עם כוכב ברונזה (עיטור שניתן על גילוי אומץ לב יוצא דופן) ושלושה לבבות סגולים (עיטור שמציין פציעה או מוות בקרב). אחרי 13 שנה בצבא הוא קודם לקצונה, ונשאר בשירות עד 1984. היום, אחרי 25 שנה בהוליווד, עדיין אי אפשר לטעות בו: חיתוך הדיבור הצפוף, החשיבות שהוא מייחס לפרטים, הנחרצות שבה הוא מבטא את עצמו - צריך להיות חירש כדי לא לשמוע שמדובר בחתיכת שועל קרבות.

ההיסטוריה של דיי נותנת להפקות שהוא מעורב בהן משנה תוקף שנכתב בדם. אולי דווקא בגלל זה, הוא לא מרגיש צורך לחרטט כשמדובר בשאלת האיך־זה־עובד־באמת. "90 אחוז מהמלחמה מתבזבז על שעמום והמתנה", הוא אומר. "ממלאים שקים, מתקנים אוהלים ונמצאים במצב של ציפייה מתמדת". הציפייה הזאת באה לידי ביטוי כבר בפרק הראשון של הסדרה, שהוא לגמרי סרט מלחמה עוד לפני שכדור אחד נורה. מהרגע הראשון נחשף הצופה להתלבטויות של המתגייסים, לדאגה של המשפחות, לתדריכים שלפני. רק אחרי שעבר את רכבת ההרים הרגשית הזאת, הצופה מקבל את טבילת האש הראשונה שלו.

הפור־פליי הארוך הזה עשוי להיתפס כסיכון מסוים שלקחו כאן יוצרי "הפסיפיק". אחרי הכל, אפילו הקהל המתוחכם של HBO עשוי לאבד סבלנות כלפי סדרת מלחמה שזזה לאט מדי, כמו שהוכח ממש לא מזמן עם הכישלון של "דור מזוין" - סדרת דגל של הרשת על מלחמת עיראק, שאתם ממש לא היחידים שלא שמעו עליה. אבל כמו שקפטן דיי רואה את זה, לא היתה כאן בכלל שאלה. אם "הפסיפיק" היתה מתמקדת רק באקשן, הוא אומר, היא היתה מרוויחה קרבות אבל מפסידה את המלחמה. "דווקא התחושה של ציפייה מתסכלת", הוא טוען, "היא משהו שכל אחד יכול להבין וכל חייל יכול להזדהות איתו".

אם כך, רשמו לפניכם: הטריק הראשון בהבאת המלחמה אל הצופה הוא לקחת את הזמן עם הקטע של הלהביא אותה.

2. חדל קשקשת סנטימנטלית

בהפקות מהסוג של "הפסיפיק" - ולמען הסר ספק, אנחנו מדברים פה על 150 מיליון דולר - יש דרישה למקסימום דיוק היסטורי. ובמקרה של החזית הפסיפית, חלק מהדיוק הזה התבטא באווירה. בעיקר בפרקים הראשונים, אין כאן תחושה מרוממת של גבורה; מה שיש, והרבה, זה הרגשה איומה של חרא.

"היה לנו חשוב לספר את האמת", אומר דיי, "והאמת היא שהמלחמה הזאת היתה אכזרית מאין כמוה. היינו מחויבים לתת מבט מדויק, בלי למצמץ, על הסבל שהחיילים האלה עברו". כשהוא מדבר על צבא שאיבד לוחמים בקצב של אלף ליום, אפשר לשמוע את החוויות הצבאיות שלו מתמזגות בסיפוריהם של ותיקי המלחמה ההיא: "אנחנו רוצים לכבד את הוותיקים האלה. אנשים צריכים להבין איזה שירות שהם עברו. לפשל בזה יהיה חוסר כבוד כלפי חברים שנפלו".

בשם תחושת השליחות הזאת - וטוב, הרבה בעזרת התקציב הגדול של "הפסיפיק" - הדיוק הפך לחזות הכל. דיי ואחרים ראיינו מאות ותיקי מלחמה, קראו כל פיסה כתובה על הקרבות, ודאגו שכל הממצאים ימצאו את דרכם לתסריט. אתגר אחר של דיי היה להכניס גם את השחקנים להלך רוח של אמינות, וזה נעשה בשיטה שהוכיחה את עצמה כבר ב"טוראי ראיין": דיי, שאימן בעבר לוחמי גרילה, פשוט לקח איתו 50 שחקנים לג'ונגל ועשה להם טירונות. 13 אנשי מקצוע אימנו את השחקנים. היו ביניהם אנשי מארינס, בוגרי הקרבות של עיראק ואפגניסטן, בוגרי יחידות קטנות של הצבא האמריקאי, שלושה לוחמים יפנים וגם אשתו של דיי, שהיתה ממונה על אימון הנשים. השחקנים חיו עם נשק אישי, עברו אימוני ירי, הסתובבו באפודים, וזכו לטעום את הזיעה המלוחה שיורדת כל הדרך מהקסדה אל השפתיים.

את תוצאות האימונים שעברו השחקנים לפני תחילת הצילומים אפשר לראות בצילומים עצמם. זה מתבטא בהקפדה על התרגולות השונות - מהחלפת קנה במקלע ועד חפירת שוחות - ולא פחות מזה, באווירת השגרה השבוזה־אסקפיסטית שבין הקרבות. "היינו חייבים לשפשף את השחקנים, לגרום להם לחשוב כמו חיילים אמיתיים ולא כחיילי פוסטר. זה לא שליטשנו אותם או הכנו אותם למסדר. פחות הצדעות וטקסים ויותר לחימה, זה היה הרעיון", אומר דיי ומוסיף: "אני לא חושב שמישהו יכול להבין את זה טוב יותר מאשר חיילים ישראלים".

גם הצד השני של החזית הפסיפית, האויב היפני, קיבל טיפול עומק. החיילים היפנים הם דמויות עם תוכן אמיתי וקונפליקטים אמיתיים, ובהרבה מקרים גם גבורה אמיתית. זה ניכר כבר אחרי הקרב הראשון בסדרה, כשחובש אמריקאי עובר בין חיילים יפנים פצועים והרוגים ומוצא את מותו כשאחד הפצועים שולף רימון ומתפוצץ יחד איתו. "הרעים לא יכולים להיות בדיחה", קובע דיי. "זה לא משחק וידאו".

לא הייתם מצפים מסדרת מלחמה להתעכב יותר מדי על ענייני לוגיסטיקה, אבל הקרבות באוקיינוס השקט הושפעו מאוד מבעיות אספקה. הקרבות בגוודלקנל שבאיי שלמה, למשל, הפכו ליותר מחצי שנה של לחימה כמעט בלתי אפשרית: ציוד מכל הסוגים, החל בחימוש וכלה בציוד רפואי ובמכתבים מהבית, הגיע רק לעיתים רחוקות. היפנים מצידם פגעו במשלוחים שהועברו לאזור, ואלפי הקילומטרים שהפרידו בין גוודלקנל לבסיסי האם האמריקאיים גרמו אצל החיילים לתחושה של נתק פסיכולוגי ופיזי. הם נאלצו להסתדר עם תחמושת הולכת ואוזלת, מודיעין כמעט לא קיים ואספקת מזון מאוד לא סדירה — מה שהעניק לגוודלקנל את השם "אי הרעב".

גם את התוצאות של מצוקת האספקה בחרו יוצרי "הפסיפיק" להראות בגישה לגמרי לא מרוככת: כשהחפש"ים של הצבא נוחתים באי, מגיעים חיילי המארינס שהיו שם ונלחמו שם לפניהם ופשוט שותים להם ציוד מכל הבא ליד. "חייל אף פעם לא מקבל את כל הציוד שהוא צריך, אבל הוא עדיין חייב לעמוד במשימה", אומר דיי, ומסכם את נושא שתיית הציוד ב"ככה חיות יחידות בצבא. זה הטבע של חיילים".

אז אמנות המלחמה המצולמת, טיפ 2#: אלוהים נמצא בפרטים המלוכלכים.

3. צפה פגיעה רגשית

HBO הקצתה כאמור 20 דקות לשיחה שלי עם דיי, והן עברו מזמן. אנחנו לא מתעכבים על שאלות כמו "איך זה לעבוד עם ספילברג", כי ברור לשנינו שהוא לא יגיד "האמת? זוועה". במקום זה אנחנו מנסים לפצח את הקוד הגנטי שמייחד לוחמים. "כחייל אל חייל", אומר דיי, "אני חושב שלב העניין הוא התמודדות יומיומית ובלתי פוסקת עם אי ודאות".

בהתאם לתפיסה הזאת, התלישות והעומס הרגשי נמצאים בלב התמונה החדה והכואבת שמספקת "הפסיפיק". אפילו סיפורי הגבורה שלה נרטבים בבוץ, בגשם, בזיעה ובדם. "אני מאמין שישראלים יתחברו לסדרה הזאת בכל הרמות", אומר לי דיי לקראת פרידה. "אתם תבינו את אחוות הלוחמים, את הציפייה, את מה שעובר על כל חייל". אני מהנהן בשתיקה. אנחנו בהחלט מבינים את זה.

מנויי "יס", שיוכלו לראות את "הפסיפיק" החל ב־18.7, מהווים נתח זניח מצופי הסדרה ברחבי העולם. אבל קפטן דיי מספר שהוא חש הזדהות מיוחדת עם ישראל מאז שהתאמן עם גולני כחייל צעיר במארינס, ועושה רושם שבאמת חשוב לו לגעת בנו. "הרי משפחות ישראליות חיות את נקודת המבט שלנו", הוא מסכם. "גם אנחנו מבינים מה קורה כשאתה שולח את הבן שלך למלחמה".

עוד לפני השיחה צפיתי במספיק דקות של "הפסיפיק" כדי לדעת בדיוק על מה הוא מדבר. יש משהו בסדרה הזאת ששואב אותך פנימה, מחלחל מתחת לעור, עובר בוורידים ונוחת ישר לתוך הקיבה. בדיוק כמו מלחמה, אני חושב, ככה צריכה להיות סדרת מלחמה: לא משהו שרואים. משהו שמרגישים.