שתף קטע נבחר

בארץ הפדלאות

"הרפתקאותיה המופלאות של אדל" בבימוי לוק בסון הוא בזבוז זמן מוחלט, אבל מבקרנו טוען שהפנומן מ"ניקיטה" ו"לאון" לא איבד את הטאץ' - אלא רק את האש בעיניים

העניין עם "הרפתקאותיה המופלאות של אדל", החדש של לוק בסון (ר' למטה), הוא לא שמדובר בסרט רע. ראשית, מדובר בסרט מחריד. ושנית, מה שרלוונטי הוא עד כמה הסרט הזה לא רלוונטי. טוב או נורא, אף אחד לא חיכה בנשימה עצורה לבסון החדש. וזה כן העניין, כי לא מדובר כאן בעוד במאי שפשוט איבד את זה. אם להסתמך על דברים שהוא עצמו אמר בשנים האחרונות - ועל האופי המאוד ספציפי של הסרטים שעשה בעשור־פלוס האחרון - נוצר הרושם שהאיש הוא קורבן של אחד מהאספקטים הפחות מדוברים של עשיית הסרטים: המחיר שהיא גובה מהגוף ומהנפש.

 

לפני בערך רבע מאה, לוק בסון היה כל כך רלוונטי שנאלצו להמציא לזה ביטוי. מבקר הקולנוע רפאל בסאן הדביק את הכינוי Cinema du look - ממש ככה, "הקולנוע של הלוק" - לסגנון שהוא זיהה בסרטים המוקדמים של בסון, ז'אן־ז'אק בנקס ("בטי בלו") ולאוס קראקס ("הנאהבים מפריז"). אני לא לגמרי מסכים עם מה שבסאן הגדיר כזרם שמעמיד את הוויזואלי מעל העלילתי, אבל בדבר אחד אין ספק: בסון של שנות ה־80 וה־90 הרוויח ביושר את זה שהגדירו אותו כסינמה דה־משהו־חדש. "רכבת תחתית" ו"הכחול הגדול" ו"ניקיטה" ו"לאון" היו סיפתח כל כך ייחודי, שמעט קריירות קולנועיות יכולות להתחרות בו.

 

והנה הגענו למילת המפתח. מאז. אם "האלמנט החמישי" עוד ראוי להגדרה של כישלון מפואר, אז אחריו בא "ז'אן דארק", שבכישלון הקופתי והביקורתי שלו לא היה שום פאר. ואילו "אנג'ל־A", שהגיע רק ב־2005 - אחרי שש שנים בלי עבודת בימוי אחת - כבר היה סרט קטן, לא ממש מוצלח וממש לא יומרני, שהיה הסמן לעתיד לבוא: את שארית שנות ה־2000 הקדיש בסון ל"ארתור והמינימונים" על המשכיו

 (החלק השלישי כבר בדרך. כן, אני יודע, יש), ועכשיו הוא פותח את העשור עם הקטסטרופה החדשה הזאת. וכן, אני בכל זאת טוען שהוא לא סתם איבד את הקסם, כי הקטגוריות האחרות בפילמוגרפיה שלו מאותן שנים מעידות שהוא לא איבד כלום.

 

רשימת הסרטים מהעשור האחרון שבסון הפיק ו/או כתב היא לא פחות מפנטסטית. בשנת 2000 הוא היה שותף להקמת חברת ההפקה־הפצה EuropaCorp, ומזה יצאו כמעט רק דברים טובים: האקשן נטול העכבות והשכל של הסדרות "המשלח", "טקסי" ו"אזור 13" (טוב נו, אז הסט השני בסדרה הזאת היה גם נטול סיבה), החולניות משובבת הנפש של Haute Tension ו־Unleashed (או, בשמות החלופיים ובהתאמה, Switchblade Romance ו־Danny the Dog), "אל תגלה" הנפלא על פי הרלן קובן, ואפילו "קדימה, תחזיר אחורה" של מישל גונדרי, כי אף אחד לא מושלם. אז לא, בסון לא איבד את הטאץ'; אם אני מאבחן נכונה, מה שקרה זה שנגמרה לו הרוח.

 

כבר באמצע העשור הקודם הוא הודיע שיפרוש אחרי הסרט העשירי שלו. זה לא קרה, אבל דיבורי עזבו־אותי־מזה הפכו לעניין קבוע אצלו. פעם זאת התבטאות כמו "הקולנוע עוד לא הציל את חייו של אף אחד. הוא לכל היותר אספירין", פעם השוואה בין קריירה של אתלט לזאת של במאי בתוספת ההערה ש"30 שנה זה המון זמן בשביל ספורטאי", והפעם זה כל הסיפור של "אדל" - סרט שהוא מודה שלא התכוון לביים, אבל לא מצא לו במאי מתאים ואמר יאללה נו. איפה זה ואיפה האש שבערה מתחת ל"ניקיטה" ול"לאון".

 

והאמת היא שאי אפשר להאשים אותו. עשיית סרטים היא חתיכת דבר סיזיפי, ולגלגל את האבן לראש ההר זה אפילו קשה יותר כשאתה מולטי־טאלנט כמו בסון, שבהרבה מקרים צריך להתאבד על סרט ארבע פעמים: הראשונה מול המקלדת, השנייה בישיבות עם אנשים עם כסף, השלישית על הסט והרביעית בחדר העריכה (ואני עוד עושה פה הנחה ולא סופר את האלמנט החמישי: ההתמודדות עם איזה מבקר שמסכם את השנתיים־שלוש האחרונות של חייך במחי "חרא סרט"). כשמסתכלים על זה ככה, 30 שנה של ספורט מקצועני כבר לא נשמעות כמו השוואה מופרכת. בטח כשמוסיפים למשוואה פלופ כמו "ז'אן דארק", והמשקל שיושב על במאי צרפתי שעושה סרט כל כך מושמץ על האישה המסוימת הזאת. פלא שזה שיבלל אותו לשש שנים? פלא שמאז הוא מתעסק בקטנות ובשטויות? פלא שהוא איבד קומפלט את היומרנות הנהדרת שאפיינה אותו בתחילת הדרך?

 

הקולנוע הוא ביזנס זוהר, אבל לביים סרט טוב באורך מלא זה פרויקט בסדר גודל של לנצח במלחמה קטנה - וליפול עם אחד זה כמו להפסיד באחת. אין מה לבוא בטענות לבמאי שעובר להילוך סרק; יש רק מה להשתאות מול אנשים כמו סידני לומט וקלינט איסטווד, שלא מאבדים מיליגרם של חדוות יצירה ורלוונטיות אפילו בעשור התשיעי לחייהם. אלה בעלי הנס; בסון מצידו הוא פשוט ההוכחה החיה לכך שסרטים עולים לא רק הרבה כסף, אלא גם הון יצירתי ונפשי.


 

בסון של פעם

בשיא הרצינות, "הרפתקאותיה המופלאות של אדל" הוא סרט כל כך גרוע שמבקרנו פילל לסצנה שבה מגיע המתנקש מ"לאון" ויורה לה בראש

 

בשנה שעברה ראיתי את "טוקיו!", סרט שמורכב משלוש אפיזודות נפרדות של שלושה במאים נפרדים. אף אחת מהן לא היתה טובה - וזאת של לאוס קראקס, "חרא", היתה בכלל ראויה לשמה - אבל האפיזודה של מישל גונדרי, "עיצוב פנים", ממש גרמה לי לכאב פיזי. תבינו, האיש עשה סרט קצר על בחורה שהופכת לכיסא. בחורה! לכיסא! וקראקס חשב שלו יצא חרא!


"אני מעשנת כדי לשכוח שאני שטוחה"

 

נזכרתי בחוויה הזאת בזמן "הרפתקאותיה המופלאות של אדל", ומסיבה ברורה: זאת הפעם השנייה תוך שנה שעבודה של במאי צרפתי מעוררת בי את התחושה שאכלתי באגט מהצד הלא נכון, ואני לא מתכוון לצד הלא נכון של המאפה.

 

האמת, זה דווקא נשמע נחמד: מדובר בעיבוד חופשי לקומיקס מאת ז'אק טארדי על מעין אינדיאנה ג'ונס, רק ממין בחורה ובשנות העשרה של המאה הקודמת. תזרקו פנימה דינוזאור (או ליתר דיוק פטרודקטיל) וכמה מומיות, וקיבלתם משהו עם פונטציאל לכיף גדול. אבל לוק בסון לקח את הפוטנציאל הזה והלך איתו למקום הכי גרוע שיש: זה שמתיימר להיות משעשע. שימו לב, לא מצחיק; לא מבדר; משעשע. ובשביל החמישה פרנק שלי, אין סטייט אוף מיינד יותר גרוע לסרט. הרי זה כמו לוותר במודע ובמכוון על התפריט הבשרי והחלבי כאחד, וללכת כברירת מחדל על הפרווה.

 

במיטבו, "אדל" יכול להוציא צחקוקי "הו באמת" מצרפתים שבעים מדי; במירעו הוא משהו שלואי דה פינס היה מתבייש לראות בפילמוגרפיה שלו. עכשיו, אל תבינו לא נכון: כאמור בעמוד 38, אני חושב שבסון הולך היום על משעשע במקום מצחיק - ובעיקר על קטן במקום יומרני - כי אלה האנרגיות שיש לו כרגע, וזהו. אבל זה שאני מוכן להבין אותו לא אומר שאני רוצה לחוות שוב משהו כמו "הרפתקאותיה המופלאות של אדל", שהצליח לא רק לעשות לי פלאשבק מאותו באגט רקטאלי, אלא גם הוציא ממני שיא שלילי של כל הזמנים בכל הנוגע לקטע של הכוכביא.


  • הרפתקאותיה המופלאות של אדל, בקולנוע

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הרפתקאותיה המופלאות של אדל
מומלצים