ככה לא עושים דמוקרטיה

בהתחשב בהשקפת עולמי, הייתי אמור להימנות עם הנלהבים מרשת האינטרנט ועם הסוגדים לה: היא הרי זמינה ונגישה, פתוחה ותוססת. דמוקרטיה במיטבה.

ולא היא. צר לי לשוב ולאכזב: הרשת, כפי שהיא עכשיו, מייצגת דמוקרטיה במירעה, ואני מתקשה למצוא מילים בזכותה. אפשר, כמובן, לשאול אם היא משקפת מציאות או יוצרת מציאות – אם היוצר יצר גולם מלכתחילה, או שהגולם קם על יוצרו בדיעבד – אך בעיני זאת שאלה משנית. כך או כך, התוצאה היא אותה תוצאה. מאכזבת ואף מקוממת. המוצר אותו מוצר – פגום ואף ירוד.

שנאה באב:

• הרב שרלו על ההחמצה של הטוקבקים
• יצחק מאיר יעבץ על התקווה שבטוקבקים
• רוחמה וייס על בית המדרש של הטוקבקים
  

הפוליטיקלי קורקט כאילו מחייב לומר שהאינטרנט הוא "כיכר העיר החדשה", שהכל נוכחים בה ויכולים להשתתף. אפילו שופטים מכובדים מתארים את הרשת כ"אמצעי דמוקרטי מובהק, המקדם את עיקרון השוויון, מציב מחסום בפני התערבות שלטונית, ושומר על חופש הביטוי". אני מרשה לעצמי לחלוק על הדברים.

אפשר להתמוגג מכל גילוי אספסופי ולקשור לו כתרים של התבטלות וחנופה. אך האם גלוחי הראש בארץ ובעולם - שם מנאצים יהודים, ופה מנאצים ערבים ושחורים - אינם מייצגים דמוקרטיה בפעולה יותר מאחרים? האם הם אינם מעמידים את הדמוקרטיה במבחנה התובעני ביותר? בוודאי שכן. האם זאת סיבה מספקת להתפעלות? בוודאי שלא. לא תמיד יודעת הדמוקרטיה לשרטט את קו ההגנה האחרון שלה במקומו הנכון.

גם ההגדרה "כיכר העיר החדשה" אינה מהלכת עליי קסם. לפעמים היא מהלכת עליי אימים. גם דברים איומים ונוראים מתרחשים בכיכר המפורסמת. האם לא בה נרצח ראש ממשלה?

חורים רבותיי, חורים

אין חלקי עם המתפעלים: ברשת הזאת יש יותר חורים ופחות חוטי שתי וערב. חור גדול הוא חור הבורות. טוקבקיסטים דעתנים, המגלים רגישות לשפה העברית, נוטים לתקן שגיאות לזולתם, אך בחלק ניכר מהמקרים התיקונים עצמם שגויים.

ידענים בעיני עצמם מעמידים את העובדות על דיוקן, וברור שכלל לא טרחו לבדוק תחילה את הידע האישי שלהם וגם את הזיכרון. החובבנות אינה גורעת מביטחונם העצמי ומהיומרה. הרוצה להוסיף דעת מטוקבקים, לא יוסיף אלא מכאוב של נבערות.

לא זו אף זו: הקריאה הטוקבקיסטית היא קריאה סלקטיבית ונגועה בדעות קדומות. לא באמת קוראים כדי להבין אלא כדי להגיב; ולא באמת מגיבים לכתוב אלא לכותב, ולאו דווקא לגופו של עניין אלא לגופו של בעל העניין, וברפלקס מותנה. מה איכפת שמתפרצים לדלת פתוחה, העיקר שמתפרצים.

גדול ממנו הוא חור הבדיה והדיבה. משום שאין שום בקרה, גם אין עלילה שלא תמצא את מקומה ברשת, ומיד תעשה לה כנפיים. הפרצה החוקית והתרבותית קוראת לגנבי הדעת. ואילו הקורבן הוא חסר אונים: מה יעשה מי שאין לו אחות, אך את דיבת אחותו מוציאים רעה. להד"מ כבר מזמן אינו טיעון מרשים ומשכנע במיוחד, בשים לב למפלס האמינות הכללי.

הגדול שבחורים הוא חור האנונימיות – חור עכור ושחור. אין לי סימפטיה לאנשים שמסתתרים מאחורי שמות בדויים וזהויות עלומות, אין לי סימפטיה לדמוקרטיה של רפאים. אדרבא, יקום כל אזרח, יתנער ויאמר את דברו – מתריס ונוקב ככל שיהיה – אך יזהה עצמו תחילה. אוזני כלל אינה כרויה לשמוע

קולות מאוב מזויף, ועל נקלה נאתר ברשת לא רק שמות בדויים, כי אם גם שמות שאולים: לא פעם מצאתי את שמי שלי כמגיב, על אף שידי לא היתה במעל ההקלדה. זאת לא דמוקרטיה, זאת פחדנות לשמה בעילום שם. ולא ברור ממה יש לפחד בדמוקרטיה, אלא אם אירן כבר כאן.

הפילוסופית ד"ר נעמה כרמי מאוניברסיטת חיפה אמרה לא מזמן בכנס שהוקדש ל"אתיקה של הטוקבקים" דברים הראויים לציטוט: "הדיבור האנונימי הוא מתכון לחוסר אחריות. כולם מכירים את ההשתלחות ואת היד הקלה על המקלדת. אני גם לא יודעת ממי הטוקבקיסט מקבל כסף ואת מי הוא מייצג". היא אמנם לא ממליצה על חקיקה מונעת, אך היא כן ממליצה על ריסון עצמי: האתרים יקבלו על עצמם מרצון יותר אחריות על גידולי הפרא בערוגתם. שאם לא כן, לא ירחק היום והיבלית תכסה את הערוגה כולה, ומהאדמה הטובה לא תישאר חלקה טובה. הרוצה ביקרה של הרשת, והמכבד את תפקידה בחברה, יזדרז לסקל ולנכש אותה.

• עוד מאמרים על שנאה בטוקבקים בפרויקט "שנאה.קום " באתר בית אבי חי . בט' באב ייערך בבית אבי חי מרתון סרטים העוסקים בתרבות השנאה בחברה הישראלית, בהשתתפות אנשי רוח, עיתונאים ויוצרים.