מי צריך לשלם עבור המהפכה הירוקה של ישראל?

שנים שמספרים לנו על המחיר הסביבתי שגובים חיי היומיום שלנו: המוצרים שאנו צורכים, הזבל שאנו מייצרים וצריך להטמין, זיהום האוויר שבנסיעות, המים שאוזלים.... המדינה מבטיחה להטפיל מים, לייצר חשמל נקי ולטפל בפסולת ובזיהום, אבל לכולנו ברור שבכדי לפרוט את ההצהרות הללו למעשים צריך כסף. 

גם השר להגנת הסביבה ח"כ גלעד ארדן מבין שבלי תקציב משמעותי למשרדו לא תוכל המדינה לעמוד באתגרים הסביבתיים שהחיים המודרניים מציבים בפנינו. הוא מפעיל לאורך זמן את כוחו הפוליטי לטובת העניין. הכותרות הגדולות סביב התקציב התעלמו מהמשרד להגנת הסביבה אך ארדן קיבל תוספת ישירה של 30 אחוז לתקציב משרדו לכל שנה בשנתיים הקרובות, ותוספת של 10 אחוזים לכוח האדם. הישג נאה.

אבל צריך לזכור שההשקעה בקידום איכות הסביבה יוצאת בסופו של דבר מהכיס שלנו - גם כשמדובר בתקציב המדינה וגם כשמדובר בהוצאות אחרות.

בשנה האחרונה זינקו מחירי המים בישראל ומפעלי ההתפלה אילצו את המדינה לקבוע למים תג מחיר גבוה יותר; גם מחירי החשמל עומדים להתייקר בקרוב כדי לממן את התוכנית הלאומית החדשה להתייעלות אנרגטית. אפילו חוק האריזות שמקדם המשרד להגנת הסביבה מטיל את האחריות למחזור האריזות על היצרנים והיבואנים, אבל צפוי לגלגל חלק מהמחיר על הצרכנים.

האם שוב מגלגלים אל האזרחים את אוזלת ידה של הממשלה? האם יש הצדקה לכל העליות האלו, בנוסף למיסים הגבוהים שאנחנו משלמים? לדעתי יש ויש. המדינה צריכה להקצות תקציבים אבל זה לא אומר שאנחנו האזרחים צריכים להמשיך ולהמתין שמישהו ינקה את הזיהום שאנחנו משאירים אחרינו.

וישנה עוד שאלה, חשובה לא פחות: האם המחיר הגבוה שאנו משלמים כיום על אורח חיינו הלא סביבתי יוביל אותנו לשינוי הרגלים? כי הרי כל התקציבים שבעולם לא שווים אם נחיה עכשיו באופן בזבזני ומזהם, שישאיר אחרינו חורבן לדורות הבאים.

לדעתי, היעד המרכזי של כל התקציבים צריך להיות הקניית אורח חיים ירוק בישראל - לחנך ולסייע לנו להיות ידידותיים יותר לסביבה. לפיכך, עיקר המאמץ צריך להיות מופנה להתייעלות בניצול משאבי טבע והפחתה בזיהום. כדי שזה יקרה, צריך להשקיע בחינוך והסברה, צריך לממן חקיקה ואכיפה, אבל צריך גם לכלול מחויבות אישית וציבורית. אנחנו צריכים להיות הפקחים של עצמנו - ולא להמתין שלמשרד להגנת הסביבה יהיה תקציב לשמור טוב יותר על הנקיון.