שתף קטע נבחר

הורים, קודם טפלו בהפרעת הקשב שלכם

לפני שאתם לוקחים את הילדים לאבחונים שונים שימליצו להפחית שעות טלוויזיה ומחשב לילדים או אולי ימליצו אפילו על ריטלין, כדאי שתשימו קודם כל לב להפגזת הקשב שבה אתם ההורים נתונים. גיל ונטורה מזהיר: זה עלול להסתיים באסון

סחתיק עליך אחי. סחיבה יפה של הארנק. לא הרגשתי כלום. באמת. רגע אחד הייתי טרוד עם ימבה תיקים ופאוץ' ביד ימין, ילד וקורקינט ביד שמאל, חוטף את החום של רחוב ז'בוטינסקי ישר לפנים, ובמשנהו צונח לתוך בהלה קרה.

 

איפה הפאוץ'? היד לופתת את הילד והראש מתכנן נקמות. חכה חכה יא זבל. רק תיפול לי לידיים. למען האמת, הזבל לא חיכה. תוך שניות הוא היה מעבר להררי החושך של כיכר המדינה. דווקא אני חיכיתי. חיכיתי על הספסל בתחנת המשטרה, חיכיתי על קו-הטלפון כדי לעדכן את הבנק. חיכיתי שמנהרת הקריזה המיוזעת הזו תחלוף.

 

בערב נסגר הסיפור, והתחלתי לכנס את ועדת החקירה. ככה אני קורא לקובץ המחשבות שמתאסף לי בקורטקס כל אימת שאני נתקל באירוע שאולי אני צריך ללמוד ממנו משהו. דווקא באו לי כמה מחשבות. הריני לשתף.

 

תקלות קטנות, טרגדיות גדולות

רגע של היסח דעת. המון רגעים של היסח דעת מתרסקים על ראשם הטרוד ממילא של הורים בישראל של שנות האלפיים. תקלות קטנות ותקלות גדולות מסתיימות באסונות קטנים ובטרגדיות גדולות. סליחה, רק רגע: של מי הילד שבוכה את עצמו לדעת באמצע הקניון? מי זאת האמא שרצה בצד השני מוטרפת מבהלה? למה כולנו מזדהים פתאום עם השורה הנצחית של פרנק בלאק מהפיקסיז: where is my mind?

 

אנחנו חיים בסביבה עתירת גירויים. בעצם, קבלו מהר תיקון לניסוח הפלצנו-אקדמי הזה. אנחנו תחת הפגזה כלל חושית שנמשכת 24 שעות ברצף. יש הרבה דברים חמורי סבר לומר על המצב הזה, אבל החמור מכולם הינו התובנה הבאה: אנחנו לא בנויים לעמוד בעומס המודרני על משאבי הקשב שלנו. אנחנו הולכים להפסיד.

 

מה נפסיד? כל הורה מפסיד משהו אחר: אחד את הסבלנות שלו, האחר את יכולתו לתפקד במצבי לחץ, והאחרים יחטפו נזקים מצטברים קולוסאליים יותר – מטבעות ושטרות שיבוזבזו מבלי משים, זוגיות שגוועת לה בהיעדר תדלוק, ועוד מיני מתיקה.

 

זה קורה כי המשוואה הזו, של ערוצי אינפורמציה חיצוניים לעומת משאבי קליטה ועיבוד אנושיים יצאה טוטאלית מאיזון. אנטנות הקשב שלנו מותאמות לשרשראות המידע המתונות של הדורות הקודמים, קצב העיבוד מותאם לתחלופה מהירה של גירויים, לא לתחלופה אסטרונומית, והכי חשוב: מתקפת הטילים החושית הזו מגיעה אלינו מכמה כיוונים ב-מ-ק-ב-י-ל, בו זמנית, ולא באופן ליניארי וסדרתי.

 

דוגמה בולטת: כשהיינו קטנים קראנו ספרים, יעני טקסט. היית מעלעל באיזה ז'ול ורן, נניח "מסביב לעולם בשמונים יום", באמצע הקריאה קם להוריד איזה פטל עם ופלה, חוזר לחדר וראה זה פלא – הטקסט נותר כמות שהיה! אף תזכורת לא רצה בשולי הדף, אף באנר פירסומי לא עדכן אותך על תועבת ריאליטי חדשה בערוצי זבל, ואף פופ-אפ לא הכתים לך בצהוב מגעיל את הלמעלה של הדף.

 

היום יש יותר טלוויזיה והרבה יותר אינטרנט. היום אתה מתמודד עם היפר טקסט. כל מה שאמרתי בפיסקה הקודמת? תהפכו את זה. בן אדם הינו יצור סתגלן. הוא יודע לפתח מיומנויות. הורה הוא יצור אכּבר סתגלן. הוא מתאים את עצמו במהירות לעידן החדש. הוא מקצה לכך משאבים. זוכרים מה פירוש המילה "הקצאה"? תעלעלו באבן שושן המתפורר – מדובר בחלוקה של כמות דברים נתונה.

 

לא ADHD, הורים רגילים

מה המשורר רוצה לומר לכם? שקשב הוא משחק סכום אפס: כמה שאתה מקצה לצד ימין, יש לך פחות להקצות לצד שמאל. משימות מחשבתיות ורגשיות מסוימות תיפגענה בגלל העומס, וככל שתשהה יותר ויותר בסביבה עתירת גרויים ורוויית מסרים, התפקודים הללו ייפגעו יותר ויותר. אני לא מדבר על הילדים לקויי הלמידה ממפלגת ADHD. אני מדבר על ההורים הרגילים. עליכם.

 

והנה מלכודת דבש צרכנית – הבילויים הזולים ו/או הזמינים ביותר הינם המפציצים ביותר בערוץ הקשבי. בבית מדובר במחשב. בחוץ מדובר בקניון. אט אט הם הופכים נחשקים יותר. הכרחיים יותר. אנחנו יכולים להתרברב עד מחר על חשבון הילדים שלנו, ולנוד בראשנו להתמכרויות הפייסבוק/טויטר/מסנג'ר שלהם, אבל עם יד על הלב – כמה מאיתנו, ההורים, פשוט לא מסוגלים לסגור את היום בלי בהייה של שעה-שעתיים מול המסך הקטן? אנחנו יכולים למרוח את העולם עד מחר שאנחנו נרדמים עם ספר טוב, אבל כל בלש פרטי מתחיל יוכל תוך מעקב של ערב אחד להציג לכם תמונות מפלילות שלכם, משורבבי לשון מול נפלאות הלוויין והכבלים.

 

אז הגיע הזמן שנפנה את הקשב לבעיית הקשב שלנו. אם הטוקבקים יבקשו, אני מבטיח לכתוב טור המשך מז'אנר "מה עושים עם זה ואיך מתמודדים עם זה?" בינתיים, אם תרשו לי לחזור לסיפור הארנק, יש לי טיפ חשוב לקוראים: אם בשבועות הקרובים אתם פוגשים מישהו שמזדהה כגיל ונטורה, ונותן לכם צ'ק של 50,000 ש"ח מקדמה על בית או מכונית – רצוי שתעיינו מחדש בעסקה המוצעת לכם. להתראות, גיל.

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מה נפסיד מהמירוץ?
צילום: Index Open
מומלצים