גם לו מגיע

"אתה אין לך מושג ביחסי אנוש", אומר סמי מהמחסן לבוס אבי משולם. "לאה לא יכולה לסבול אצבע של מרוקאי. אז אתה מושיב אותה ליד זין של ערבי?".

 למקום קוראים "פייפר אופיס", המראה והרעיון לקוחים מ'המשרד', סדרת הטלוויזיה הבריטית המבריקה, השחקנים ישראלים, הבמאי הוא איתן צור. אבל השפה, כולה עוזי וייל. "אין פה הרבה עובדים בני מיעוטים, זה נכון", מספר למצלמה משולם (דביר בנדק). "אבל זה לא נגד ערבים. גם אין פה הרבה אתיופים או רוסים. אישית לא איכפת לי אם אתה ערבי, רוסי או תימני. תימנים, למשל. הם עובדי מחסן הכי טובים שיש. הכי טובים".

מנהלת רוסיה שאפשר להשכיב בעשר שקל, ערבי שנתבע לעשות חיקוי מעליב של סולימאן א-שאפעי, דתייה הריונית שסובלת הטרדות מיניות – תשמע, ב-5 דקות הספקת לירות בכולם.

וייל: "בשביל זה אני שם. ותודה שטסתם אל על".

אתמול עלתה ב'יס' העונה הראשונה של ה'משרד', 15 פרקים, המבוססים על המקור הבריטי המצליח של ריקי ג'רבייס. "הבריטים התעקשו על סיפור המסגרת וארבע דמויות עיקריות", מספר וייל, התסריטאי. "הפרק הראשון די תואם את המקור. ואז זה הולך ומתרחק, מהפרק הרביעי, זו כבר הפכה לסדרה שלנו".

לא מפחיד לעשות את הגירסה הישראלית לסדרה בריטית מעולה, שבאופן נדיר, גם הרימייק האמריקאי שלה הצליח בצורה היסטרית?

"לא, כי מהר מאוד ידעתי שאנחנו עושים סידרה שלנו, ולא עיבוד. ואלה הדברים שאני רוצה להגיד. אז מה, ריקי ג'רווייס יגיד את הדברים שלי יותר טוב ממני?".

אבל אתה יודע שמייד ישוו אותך למקור.

"זה ברור, וברור שהגל הראשון של הביקורת יגיד, 'אה, זה לא זה', אבל אני מקווה שיהיה גל שני. בכל מקרה, התשובה לשאלתך היא לא. לא פחדתי".

אתה נשמע כמו אורי אילן. לא בגדתי.

"מה פתאום! אם הסורים ישבו אותי יום אחד, אני אחזור עם פתק באצבעות: בגדתי, ועוד איך בגדתי! בגדול! אפילו סיפרתי דברים שלא ידעתי!".

ומה עם דברים שכן ידעת? כמו למה קוראים לדמות של דביר בנדק בסדרה דווקא "אבי משולם". יש לפחות איש אחד בעיר הזאת שנושא את השם.

"זה לא מקרי שקוראים לו כמו לעורך לשעבר של אתר וואלה, וגם קיבלתי ממנו אישור. חוץ מזה אבי זה השם האולטימטיבי. לרוב האנשים קוראים אבי, גם אם לא קוראים להם אבי. גם אם הם לא יהודים בכלל. כל העולם הוא אבי, אברהם, אב המון גויים. והוא דמות נאהבת. עזוב את זה שהוא חרא בנאדם – עדיין אוהבים אותו".

ומסביבו כל הדמויות הישראליות הסטריאוטיפיות: דוסית בהריון, ערבי משכיל, מזרחי בהמה – קצת כמו בדיחות סטנד-אפ.

"נכון, נקודת המוצא הוא הבנאליה הישראלית הקליפתית, עם כל הדמויות האלה. אבל בגלל שאתה יודע שאבי משולם הוא גזען מטומטם, ברגע שאתה צוחק מהבדיחה שלו - אתה גם צוחק על עצמך. זה הטריק שהמציא ריקי ג'רבייס: האידיוט הכי נורא משמיע את הדברים הכי נוראים, ולכן לקהל נוח לצחוק. והאמת? כולנו גזענים".

אתה סובל מדעות קדומות וסטריאוטיפים גם בחיים ממש?

"מלא פעמים. לוקה בראייה אוטומטית של אנשים, נורא קל לקטלג אותם, האדם מתחיל לדבר ואתה כבר יודע מאיפה הוא בא, איך קוראים לאמא שלו, ובמה הוא עובד. כן, אני חוטא בזה ביומיום".

תאר לי את הגזענות מהצד שלכם.

"הגזענות של האשכנזים היא היא המחשבה שלבן הוא הצבע הטבעי. זו גזענות של שליטים, שלא מבינים שהם שליטים. הגזענות המערבית היא לרוב חביבה: חיים בשלום עם עצמם ותומכים במטרות הנכונות ויש להם את החברים הנכונים. 'נחיתות' לא נמצאת בז'רגון האשכנזי. לא לימדו אותנו להיות נחותים".

מה ההבדל בין השפה הגזענית הבריטית של 'המשרד', לזו שלכם?

"יש הבדלים בהנחות היסוד בהומור. בבריטית זה מבוסס על זה שהבוס אומר דברים שאסור לו להגיד, קומדי אוף אמברסמנט. בישראל אין שום מבוכה. הכל על השולחן. אין קונספירציות. אני בטוח שיגאל עמיר הסתובב בשטח הסטרילי, ואמר למאבטחי השב"כ, 'בואנה, אני הולך לירות ברבין', והם אמרו, 'יאללה, נראה אותך גבר'. הבריטי ייעצר לפני המילה הנוראה, ורק בסוף יגיד אותה. אצלנו הוא יגיד מלים איומות, יעשה דברים איומים, ורק בסוף יתמודד עם התוצאות שלו. זו הבעיה הישראלית הכי חמורה: עיוורון".

הסבר.

"היכולת לפגוע בבנאדם שמולך, ולהגיד: מה קרה? מה עשיתי? זה לא שהישראלי הוא גזעני שמפחד שיתפסו אותו, כי זה לא פוליטיקלי קורקט. לא, הוא גזעני, שאומר את הדברים הכי נוראים בפנים, כי כאלה אנחנו. אתה תדרוס מישהו ואתה תגיד, אז מה קרה, אז שתיתי קצת ונהגתי בארבע על ארבע והוא עבר במעבר חצייה – מה, הוא לא ראה שאני מזגזג? אנחנו מסוגלים בסטייה קלה להפוך מאנשים טובי לב, לאנשים נורא רעים. זו השאיפה הישראלית: להתנגש. להוציא הכל. ללכת מכות בחצר".

סליחה, אבל אתה בכלל מכיר מזרחים, אתיופים או ערבים? כל האנשים האלה שאתה עולב בהם כל השנים? אתה בעצם השמאל האשכנזי התל אביבי הכי מנותק.

"מה אתה רוצה, שאני אפול למלכודת ואגיד, 'כמה מהם הם חברי הטובים'?".

הישראלי אומר את הדברים הכי נוראיים בפרצוף. הטריילר של 'המשרד' הישראלי

וייל, 46, מתגורר בתל אביב ונשוי למאיירת המחוננת איריס דה בוטון (גילוי נאות: עבדתי עימה לפני המון שנים, החנאן תפס מציאה), הורים למיכאל בר המצווה. נולד לזוג הורים חדורי תודעה חילונית-סוציאליסטית בקיבוץ גזית. מגיל שנתיים בעיר העברית הראשונה, ילדות אשכנזית טובה, שירות סהרורי בצבא ביחידת נ"מ ("הפעלתי נשק סודי שלא אמור לירות"), ולאחריה – כתיבה: סופר, מתרגם מחונן, תסריטאי.

במושג 'שחיטת פרות קדושות' נעשה שימוש יתר, אבל אם יש כתבה וכותב שראויים לה, זה המקרה - אבל רק אחרי שוייל בורר היטב היטב את כשרות הבהמה וזכאותה להישחט. 'השער האחורי' המנוח של עיתון העיר היה החממה בה ברא את כל המפלצות המצחיקות-מרושעות שלו, שהפכו לסמלו המוכר ביותר. עד שיום אחד התברר ששלום טוקשה הוא בעצם פדופיל שמשתעשע בילדה בת ה-6 אפרת ניצן. וייל סירב להיכנע לצנזר את הקטע ולהיכנע למושג 'טאבו', והדמויות הבדיוניות שברא הביאו לפיטוריו האמיתיים בהחלט ולסגירת הגן לצמיתות, בדיוק לפני עשור.

אתה שמח היום לאידו של 'העיר' הקורס?

"להיפך. מאוד מאוד עצוב. חסר לי. אין לי יותר עיתון לקנות בסופשבוע. 'חדשות' חסר לי עד היום. וחסר 'העיר' של דודו גבע וחזי לסקלי ואמיר אוריין וארי פולמן ואייל חלפון".

זה מוסד שנעלם מזמן. אולי הקוראים לא רוצים יותר דבר כזה. אולי אין יותר זכות קיום לשפה העיתונאית הזו.

"לא נכון. הבעלים חיסל אותו, לא הקוראים. עיתון כזה היה יכול להתקיים עד היום. כמה קיבלתי על השער האחורי בהתחלה? 300 שקל לחודש. אנשים הלכו עד קצוות הארץ בשביל משהו שהם מאמינים בו".

בפינה נידחת של הרזומה העשיר שלו, אני מגלה כי אפילו כתב בעונה האחרונה של 'העולם הערב' עם אברי גלעד וארז טל. "שניים שלושה מערכונים", מספר וייל, "בתקופה שהם בעיקר היו עסוקים במכרז לערוץ 2 ובקריירה הנפלאה שהולכת להיות להם. ואז הם זכו, ומי ראה אותם בכלל".

שמעת שעכשיו אברי התלונן על ניבולי פה ב'מועדון לילה' של ארז.

"טוב, אבל זה קורה תמיד. עד לבית אבות הם ימשיכו להתקוטט".

אתה בכלל רואה טלוויזיה ישראלית? נניח, אחד העם 1?

"ראיתי קצת. נחמד. באמת, לא משקר. את הגירסה הקודמת שלה חיבבתי, דבילי ומצחיק. עכשיו זה... נו. בוא נגיד שאני לא הולך לישון עם זה בלילה. אבל היא לא מעצבנת כמו... אהה, עזוב. בוא נגיד, 'תכניות אולפן רבות רייטינג'".

כבר אמרת בעבר ש'ארץ נהדרת' לא מצחיקה אותך. אתה מתבייש לקרוא לה בשם?

"לא, וזה לא שאני צריך עכשיו עבודה בקשת. את האמת? אני לא רואה אותה. אבל מפריע לי דבר אחר: למה כל שיחה צריכה להגיע ל'ארץ נהדרת'? אולי זו הבעיה שלנו, שכל שיחה על טלוויזיה ישראלית מגיעה ל'ארץ נהדרת'".

זה מרגיז אותך שהיא מוגדרת כ'סאטירה' האחרונה שיש כאן?

"לא. אתה מבין למה לא נעים לי להגיד דברים רעים עליה? כי הם עוד מנסים, והם עובדים מול 30 אחוז רייטינג. הם אומרים דברים שנחשבים נועזים מול עם שלא מוכן לשמוע כלום".

אבל אותו עם ראה פעם את 'החמישיה הקאמרית'.

"והעם ראה פעם 'אני קלאודיוס'! מי לא ראה 'אני קלאודיוס'? זו היתה תקופה מדהימה: האנשים היו לוקחים בשישי בוידאו מערבון אחד, פורנו אחד ואנטוניוני אחד. תשמע, בטלוויזיה אין דבר כזה שנקרא תחכום: אתה משדר משהו לכולם, ותוך 2 דקות כולם מדברים אותה שפה. העניין היחידי הוא להתרגל לשפה".

אבל המכונה של ערוץ 2 לא רוצה שפה אחרת?

"אנחנו חיים בתקופה חדשה: מזהים את הרצונות שלך, ומנסים למכור לך מה שאתה רוצה. אתה מוגבל על ידי הרצונות שלך, ואז אתה מסתובב סביב הפופיק של עצמך. מקבל את המוזיקה שאתה אוהב, ואת השחקנים שאתה אוהב, ואת ההומור שאתה אוהב, ופחות נחשף כמו פעם גם לדברים נוספים".

הטלוויזיה המסחרית היא הגורם העיקרי להידרדרות התרבותית שלנו?

"לא. עם ישראל, בארץ ישראל, בשנת 2010 למניינם, מעוניין להידרדר תרבותית – והטלוויזיה היא רק תירוץ. העם מעוניין להידרדר כי הוא לא מוכן להגיד את האמת לעצמו, והוא מעדיף לשקוע בהזיות תרבותיות ופוליטיות".

כמו שאני רואה את זה, יש כאן ברית טמאה: השמאל הקפיטליסטי מקבל רייטינג, ובתמורה הימין הלאומני מקבל דור מצביעים מטומטם ושונא ערבים.

"זו לא אג'נדה לשנוא ערבים, והאמת היא שהערבים גם עושים עבודה טובה מאוד בשביל שנשנא אותם. אבל זה נכון, יש מגמה קפיטליסטית, הערך היחיד שקיים הוא כסף, הצלחה, רייטינג. זה קרה כי הישראלי התפרק מכל ערכיו, ונותר רק הכסף כדבר אחד. ואני משתלב רע מאוד בעולם הזה. חשבון הבנק שלי לא טוב. אני עושה סדרה פעם בשנתיים, ואחרי זה שנה וחצי לא עובד ומנסה להרים דברים אחרים. כל פעם אני צריך להמציא את עצמי מחדש בפרויקט חדש. אישית זה מאוד טוב, כלכלית זה נורא. אני גם לא מתברג טוב במערכות. אף פעם לא תשמע שאומרים, 'עוזי וייל עובד נורא טוב, בוא ניקח אותו גם לפרויקט השני'. זה לא קורה".

תגיד, היית נכנס לבית 'האח הגדול' תמורת כסף?

"כמה?".

10 אלפים דולר.

"לא".

100 אלף.

"כן".

טוב.

"אתה יודע מה, תשנה את זה ל-170".

"היו מערכונים טובים יותר". רמי הויברגר כיגאל עמיר ב'חמישייה'

"יום אחד, עוד עשרים שנה, אני יקבל חנינה. אתם יודעים את זה. בתוך הלב עמוק אתם יודעים, שעוד עשרים שנה, אני יקבל חנינה", אמר יגאל עמיר של עוזי וייל, במונולוג המפורסם שמבצע רמי הויברגר ב"חמישיה הקאמרית". "ככה זה יהיה, עוד עשרים שנה. וזה מה שמחזיק אותי, בכל התקופה שאני בכלא. זה, והווזלין".

"אם מחר יעשו שוב את החמישיה אגיע מייד", מספר וייל, ומגלה טריוויה קטנה על סוללת הכותבים המיתולוגית. "לא היתה לנו ישיבת מערכת אחת מעולם. כל אחד כתב בנפרד מה שהוא רוצה לכתוב, והמערכת בחרה מכל שלל המערכונים מה שהם רוצים. מעולם לא הוצע לי נושא ולא התבקשתי לכתוב על משהו. ודווקא את המערכונים שיותר אהבתי לא עשו, ואז הייתי שם אותם ב'שער האחורי'".

המערכון המפורסם עם יגאל עמיר הוא לא פאר יצירתך?

"לא. לי ולחמישיה בכלל היו מערכונים יותר טובים, אבל הוא פגע בדיוק בדבר המתאים ברגע הנכון".

"ביום בו ירו בראש הממשלה הלכתי לשכור דירה, ולא ידעתי מזה כלום. נודע לי אחרי שלושה ימים, וגם אז לא היה אכפת לי", פתח וייל את ספרו "ביום שבו ירו בראש הממשלה", שנכתב ארבע שנים לפני ההוצאה להורג בכיכר מלכי ישראל. "ממילא כל מה שיודעים לעשות בארץ הזאת זה לירות ולדבר על פוליטיקה, ואני לא מוצא עניין באף אחד מהם".

יצא לך בינגו עם הספר הזה. מה שכותרת מוצלחת יכולה לעשות.

"אין ספק. חוץ ממחנה הימין, אני האדם שהרוויח הכי הרבה מרצח רבין".

בראיון אצלנו לאחרונה, אמר אתגר קרת שהיום 'החמישיה' לא היתה מצליחה. שזה היה עניין של טיימינג.

"אם היו נותנים לזה לרוץ, היינו שוב מצליחים. כל דבר היה מצליח. עוד שתי עונות של 'מקום לדאגה', והיא היתה הופכת לחמישיה החדשה".

גם הפרויקט האחרון שלו, 'גם להם מגיע' לא בדיוק הצליח להעפיל להישגי 'החמישיה'. זאת היתה התוכנית האחרונה שכתב לערוץ 10, בכיכובם של אושיות כמו ליאור אשכנזי, גידי גוב ומעל כולם, יהורם גאון, הפרשן הפוליטי המוכה בתסמונת טורט.

חטפת חזק.

"נכון. אבל קודם יהורם עצמו. והוא כזה גבר! הוא עמד בלחצים שסאיב עריקאת לא עומד בהם ברגעים אלה. כל מיני הפגנות של חולי טורט מול הבית שלו – ותשמע, וזה יהורם גאון, חתן פרס ישראל, בלדה לחובש – והכל בגלל שעשינו טעות אחת. שיזהינו את הדמות שלו עם מחלה ספציפית".

אני תוהה איך חולי טורט בכלל מפגינים ומקללים.

"המממ... אנחנו לא מקללים אותך! אנחנו לא מקללים, יא בן זונה!".

זה לא רק החולים. התוכנית נשחטה.

"והיא היתה מצוינת. אני גאה בה לכל אורך הדרך. הציפיות היו כנראה גדולות מדי, הבאנו 11 רייטינג אחוז במוצ"ש בלילה, אבל ערוץ 10 היה בתקופת 'הישרדות' ואולי ציפה למספרים דומים. ולא נתנו לה זמן. ביקשתי זה שייתנו לנו לגמור עונה, אבל בערוץ נבהלו באמצע".

זמן הוא המפתח?

"לחלוטין. להומור צריך להתרגל. ואם זה לא משהו ששמעת מיליון פעם, צריך זמן להתרגל למוזיקה החדשה שלו, אחרת אתה מספר בדיחות בזוקה. אפילו אני, כשראיתי לראשונה את מונטי פייטון, אמרתי, מה זה הדבר הזה? זה לא מצחיק! אתה יודע איזה ביקורות 'החמישיה הקאמרית' קיבלה בהתחלה? ואתה חושב שאת 'הרצועה' אהבו בהתחלה? שנאו אותה!".

כשאתה כותב דמויות, הן משמיעות קולות?

"לפעמים. חצי מ'המשרד' כתבתי בקולות מוגזמים, היייי, הווווו, כשבראש יושבים לי החבובות ובאגס באני. באגס באני הוא האיש שהייתי מתחלף איתו: שם זין על הכל ועושה חיים. היהודי האלטרנטיבי. כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ - והוא גם נהנה מזה".

"להומור צריך להתרגל, אחרת זה פשוט לא מצחיק". מתוך 'גם להם מגיע'

"מאז השואה הזמן הולך אחורה. משנה לשנה ההשפעה שלה הולכת וגוברת", אמר וייל באחד מטקסי יום השואה האלטרנטיבי של שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל. משפט מכונן, שסיכם בדיוק טיפוסי את התעוררות המודעות לשואה בקרב בני הדור הצעיר, האורבני, המודע לעצמו, הספקן שמחפש אמונה. עבור וייל, דור לשני לשואה, האסון הגדול ביותר בתולדות האנושות הוא אורח קבוע בחדר העבודה.

"אם ברבי הייתה בשואה, האם הייתה שורדת את תנאי החיים הקשים?", כתב בספרו "הגבול הדק. "ובכלל, אם ברבי הייתה בשואה, היא הייתה מהגרמנים או מהיהודים? ונניח שמהיהודים – האם הייתה זוכה לתואר 'הנותנת של הגטו?'". גם ב'המשרד', תהיו בטוחים, הוא לא יניח לה. הבוס משולם ממהר לשאול את הפקידה איזה ספר היא קוראת. "נוטות החסד, על השואה", היא עונה. "אני מקווה שיהיה לזה סוף טוב", עונה משולם.

"השואה היא פשוט חוויה כואבת מדי כדי להמשיך לחיות כרגיל", אומר וייל. "אם עברת את השואה ותחשוב עליה, לא תוכל להמשיך לחיות. השואה היא טראומה, במובן הכי בסיסי, שאתה מתנתק ממנה. אז לוקח דור כדי להגיד, 'למה שותקים בבית?', ואז עוד דור כדי להסביר, למה שותקים בבית".

הבן שלך, מיכאל, הוא דור שלישי. מה יהיה איתו?

"קשה לי לדעת, אבל הוא כבר מכיר את ההבדל בין ברבי הבובה לברבי הנאצית".

מעניין לדעת איך אתה מתפקד כאבא, בעולם של טיף-טיף-טף ואורנה דץ.

"מצטער, המשפחה שלי היא מחוץ לתחומי הכתבה. אבל מה זה השמות שאמרת?".

אנא עארף, קלטות של אורנה דץ. בייבי מוצרט.

"יקירי אהובי חביבי: הקלטות האלה לא ייכנסו אלינו! בייבי היטלר ייכנס אלינו לבית לפני בייבי מוצרט!".

אגב, ראית את טרנטינו האחרון?

"כן. ושנאתי את זה. פורנו שואה. טרנטינו חתיכת חרא, פורנו של נאצים! פשוט סטלאג, להשתמש בזוועות כדי לגרות אותך. הסרט פנטסטי מבחינת העשייה, אבל הוא הגעיל אותי. אז הורדתי את 'ממזרים חסרי כבוד' בביט-טורנט, וזין על טרנטינו, לא שילמתי גרוש!".

אז אני מבין שקוראינו יכולים להוריד את 'המשרד'?

"תשמע, ניצול זכויות יוצרים הוא פשע, ואם זה יימשך ליוצרים לא יהיה ממה להתפרנס. אתה רואה מה קורה במוזיקה. נינט כבר לא מתפרנסת ממנה, אלא מטלנובלות. אבל הפתרון הוא, 'פולואו דה מאני'. את הכסף לקחת ממי שמרוויח אותו, ספקי האינטרנט. וכל היתר שיהיה חופשי. כמה שיותר ביט-טורנט והורדות".

עוד שניה עם השואה. יכול להיות שהשואה עיצבה אתכם, בני הדור השני האשכנזי, ומי שסובל מכם, זה אנחנו המזרחים? אנחנו, אנשים טובים ובריאים נפשית ומצוינים בכלל, שהפכנו מידיכם לדור שלישי.

"נכון. אנחנו מזיינים את המזרחים, ואתם מזיינים את הערבים. מי זה כל אנשי הימין? מזרחים. ואתם מזיינים את הערבים. והבעיה היא שלערבים לא נשאר את מי לזיין. בכלל, נראה לי שכל העניין הפלסטיני, הם נמצאים פה רק כדי לשאול את היהודים שאלות. אמרתם שאתם סוציאליסטים? זיבי. אמרתם שאתם אוהבים שלום? אתם בונים גדרות. אמרתם שאתם חזקים? נו, גם זה לא. הפלסטינים מחזיקים קושאן על ארץ ישראל, עד שנוכיח שהיא שלנו".

המתנחלים משתמשים באותו ספר שלך להצדקת זכותנו על הארץ.

"זה לא הספר שאני כתבתי (צוחק). תורתנו הקדושה היא תורתנו הקדושה. אבל הדת היא משענם האוטומטי של האנשים שרוצים לחשוב שהם הכי טובים בעולם, וזו הסכנה הכי גדולה שיש. הקב"ה עצמו מתריע על זה ברבים מפרקי ספרו רב המכר התנ"ך. אין עוד דת בעולם שהספר שלה רצוף כל כך הרבה עבירות ועוולות של העם הנבחר. אם יש משהו שגורם לי לתת איזשהו אמון בספר הזה, זה שדעתו על ישראל והאדם בכלל מאוד פסימית, 'שמאלנית'".

אתה פעיל בכל מיני צוי פיוס?

"אני לא בעד צו פיוס. אהבת חינם היא הדבר הכי חשוב שיש לעשות היום, אבל זה לא אומר להיות דביל ולהחליק את המקומות שאתה לא מסכים, אלא להיפך, לברר את המקומות שאתה לא מסכים, ולאהוב את האדם שמולך. אני בעד שיחות בירור, לא פיוס. הרי כל ההבנה זו ש'כולנו יהודים' – מה היא בכלל אומרת? בעיני, כולנו יצאנו מאושוויץ לפני דקה. ואנחנו חיים בטראומה ומשתמשים בה כדי לא להסתכל סביבנו, ולהמשיך לדרוך על מי שצריך. אבל בבנק העולמי אי אפשר למשוך את המטבע הזה כבר הרבה זמן".

וככותב, מה אתה חושב על "גל הסאטירה הימנית", לאטמה וכאלה? מה הפרצוף הזה, "מכווץ כתפיו במבוכה"?

"כן. מבוכה. הרי ברור לך שבמשטרים אפלים, נניח בדרום אפריקה דקה לפני שהאפרטהייד ירד, היתה תוכנית סאטירה בערוץ הראשי שצחקה על כושים?".

ושמה היה "לאטמה" בשפת הזולו.

"משהו כזה. הסאטירה הזו מאוד ילדותית. היא מביכה אותי".

שלטון ביבי, סתימת פיות, גירוש ילדים וכיבוש משגשג - העתיד שלנו שחור משחור?

"השנים האחרונות היו משעממות במיוחד וטיפשיות במיוחד, וזה אכן הולך ומשחיר. אבל הדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים. בדיוק כמו שהיה פה לבן-מלבן בזמן אוסלו וחגיגות השלום, אבל אף אחד לא שם לב שבמקביל נוצרה מדינת גנבי מכוניות שאירופה מימנה. ומה שאנשים קראו 'שלום', היה בעצם גשר לעקוף את הפלסטינים בדרך לוול-סטריט, ולשכוח שהם קיימים בכלל. אז 'שלום' זה לא. ומצד שני, אותה אשליית השלום החדש מימנה מיליון רוסים שהגיעו לפה ונקלטו, שזה סיפור הצלחה מטורף. אז לא הכל כמו שהוא נראה".

איווט ליברמן עוד יבקש ממך לחתום על הצהרת "נאמנות"?

"סאטירית זה תענוג גדול. יכול להיות. לא רחוק היום שיעצרו אותי ברחוב ויגידו, למה העלבת את עם ישראל".

השימוש בביטוי "עם ישראל" איננו אוטומטי עבורו כמו לרבים מאיתנו. סליל הדי.אנ.איי השני של וייל הוא האמונה, בהיותו אחד מאבות דור "הכיפה השקופה": קיום מצוות, תפילה, שמירת כשרות – בלא הנחת כיפה על הראש. "היתה לי נטיה רליגיוזית מהולדתי", הוא מספר, "האמונה שלי היתה מעורערת מלכתחילה, ואני אסיר תודה על מה שיש, ולא מפחד לשאול שאלות".

לראשונה בשיחתנו הוא נעצר קמעא, מרצין. חוכך בדעתו, בורר את המלים, ולבסוף נעתר לספר מעט יותר, בשפה לא קיימת. "היה גם אירוע בחיי שהבהיר לי, ולאנשים שהיו איתי באירוע הזה, מעבר לכל ספק... לרגע – לרגע עלה המסך. לרגע - ראינו את החוטים שמפעילים אותנו. וראינו מי מפעיל אותנו. והיינו גם אסירי תודה. וגם מבוהלים".

אתה מתאר הליכה על סף תהום. אירוע רע?

"אני לא יכול לקרוא לזה רע. כי זה הדבר הכי נפלא שקרה לי בחיים. פתאום לראות את קצה החוט שמושך אותך מלמעלה. מצב כזה שאתה מרגיש עד כמה הקיום שלך שברירי. אם רק תעשה ככה, הכל מתמוטט. מצב מאוד קיצוני. בדרך כלל מרחמים עלינו ולא נותנים לנו לראות את המצב הזה, וכאילו התאפשר לי לראות את מאחורי הקלעים".

הפורמט המצליח של העם היהודי לדורותיו, הנחת תפילין בבוקר ויתר המצוות, עדיין מתאים לך?

"לא. לא מתאים לי. ואני עדיין עושה את זה. אני מבין למה אני צריך לעשות את זה, אבל חורה לי שאני צריך. כמו שאמרה לי ידידה, 'אני לא מקבלת את הרעיון שצריך ליפול מהאופניים כדי ללמוד לרכב'. זה דומה. אז מעצבן אותי ולא בא לי לעשות, והעובדה שמעצבן אותי, היא מדרגה שעליה אני יכול לעלות. דרך לצאת מחוץ לבית הסוהר של מה שאני כן יודע. האם זה נעים לי? לא. כמו לעשות כושר. לפעמים נעים. לרוב מאוד לא".

בוא ננסה פעם אחרונה ודי: עוזי וייל הוא בעצם חנון אשכנזי שכלתן, אפילו נודניק.

"בסדר. הפסקתי להתנגד לדימוי. מקבל אותו בהכנעה, כמו שאמר שווייק. פעם הלכתי ברחוב, והשכן שלי יורם קניוק אמר, שאני נראה כמו שגריר בריטניה המנדטורית בישראל. ואם קניוק אומר, אני מרים ידיים".