שתף קטע נבחר

צילום: דנה קופל

למה אתם מפחדים שהילדים יצייתו לכם?

"לתת לילדים יחס מכבד", "לבנות את האישיות שלהם", "לפנות להיגיון שלהם"? כל מה שהפסיכולוג גיל ונטורה רואה כאן הם המון תירוצים שבאים להצדיק את מפגן האימפוטנציה של ההורות המודרנית. ההורה מפחד להיות "זה שמצייתים לו"

"תדע כל אם עברייה שהפקידה בניה בידי המפקדים הראויים לכך" (דוד בן גוריון).

"למה מי אתה שתגיד לי מה לעשות?" (צ'רלי ב. למורה לפיזיקה, עכו, 1983).

 

רבבות פיקסלים הוקדשו בערוץ זה לחיבוטי הנפש של הורים והורים צעירים, לשאלות, תחושות אשם וכאבים, עד ששכחנו דבר אחד בסיסי אודות ההורות שלנו – מדובר בעמדת כוח. חכו רגע עם רעמי הצחוק ההיסטריים: כשאתה נהיה אמא (או אבא לחילופין), אתה מייצר לך ממשיך שתלוי בך באופן טוטאלי, שעשוי לסור למרותך באופן מלא, עובד שאתה כבוס צעיר, עולה עליו בכישורים, ידע, ניסיון חיים ומסוגלות פיזית.

 

אם הסיטואציה היתה מתרחשת בכל חברה מסחרית סטנדרטית, היית מניח באופן פשוט שהכפיף אמור לציית לך או אם נבחר בניסוח מעודן ומשולל ארומה צבאית – הזוטר אמור לעשות מה שהבכיר אומר לו. הבכיר לא חייב כמובן לנבוח את הוראותיו בדציבלים עזים כל שני וחמישי. הוא עשוי אפילו לאמץ לו טון נעים וחביב, כל עוד ברור לכל המשתתפים באינטראקציה שההוראות זורמות בכיוון אחד.

 

הפרה מהססת להניק

והנה, כשמגיעים למגרש ההורות, הנחת העבודה הזו מוטלת בספק ולעיתים אף מוטלת בשולי המגרש ככלי אין חפץ בו. "שהילד יציית לי? מה, הוא חייל שלי? אני רוצה שהוא ירצה לעשות את זה. אני רוצה לפנות להיגיון שלו (שמעתי משפטים כאלה גם כשדובר בילד בן שמונה חודשים). חשוב לי לתת לו יחס מכבד, לחזק את האישיות שלו, בלה בלה בלה שאנטי, ידה ידה ידה רוחני".

 

איך לא ראיתי את זה קודם? זה לא שהעגל לא רוצה לינוק – הפרה מהססת קשות אם להניק ואם נניח למטאפורה – הורים רבים נרתעים מלהיות בעמדת "זה שמצייתים לו". השאלה המתבקשת היא כמובן "למה?" (ולא "איך נהפוך את זה לקלטת הדרכה משמעתית ונעשה על זה ימבה ג'ובות?")

 

החברה המודרנית מקעקעת כל שני וחמישי את בסיס הלגיטימציה שעליו רוקד ההורה. היא מציגה בפניו שוב ושוב מושאי חרדה חדשים ואינספור ערוצים שבהם הוא יכול להיות לא בסדר. כל טקסט, כל צעצוע התפתחותי, כל תוכנית טלוויזיה הנוגעים לתינוקות כאילו נושאים בחובם מסר סמוי "מדובר בנושא מורכב, עדין, מסובך, עם השלכות גורליות לעתיד. היזהרו והישמרו לכם".

 

אמא ואבא מפתחים עמדה מנטלית שהיא כמעט הפוכה לעמדת המפקד המוליך את חייליו. חוסר ביטחון. חשש. פניה לטון רך לא ממקום אמפתי, אלא ממקום חרד. הורות שנות האלפיים היא משימה קשה עד קשה מאוד (אין מצב שתשמעו ממני "בלתי אפשרית") והיכולת לחתוך החלטה בצורה חדה ומהירה במתחם הביתי ולהניח בצד את כל אוקיינוס הספקות... ובכן, היכולת הזו הופכת נדירה משהו.

 

וכשההורה הישראלי מרגיש שאין לו לגיטימציה לתבוע ציות, הוא מתחיל למצוא שפע דרכים הגנתיות על מנת להצדיק את מפגן האימפוטנציה הזה. לבי לבי למצוקה של אמא ואבא, אבל לעיתים הרציונליזציות הידועות כבר עוברות את סף הגיחוך המותר בשטח בנוי: "מה, שאני אכריח אותו?" "אצלנו בבית מדגישים כבוד ולא פחד", וכמובן הגירסה ההיסטורית "אנחנו לא פשיסטים. אני לא מגדל נאצים בבית".

 

למה צייתנות טובה לילדים שלכם?

אחת שתיים שלוש... ראיתי אתכם! תצאו מהמחבוא! נראה לכם שמישהו פה במערכת ynet תומך בהשפלת ילדים או בשיחרור מטען הריאות האימהי על ראשו של הילד, סתם כי בא לנו? אני מדבר פה על הנחת עבודה בסיסית – בית תקין לא יכול להתקיים בלי רמה מסוימת כלשהי של ציות. למה? שפע סיבות לתובנה זו. הבה ונמנה כמה:

 

  1. ילד מחפש תמיד חוקיות בעולם שסביבו ועל אחת כמה וכמה שיחפש חוקיות בעולם האנושי. הקפדה על דברים מסוימים מדגימה לו את קיומה של החוקיות הזו.
  2. כשהורה תובע ציות באופן סביר ומתעקש עליו, מתחזק בטחונו של הילד בעולם והוא נטען בתחושה מרגיעה ש"יש פה מישהו ששולט בעניינים". אגב, ב-99% מהמקרים הילד לא יבטא הבנה זו בשמחה ובצהלות. העסק עובד ברמה הלא מודעת.
  3. ברמה הפרקטית, ארגון שמתפקד באופן רציף לא יכול להתקיים בלי קביעת נהלים וקיום הוראות. משפחה הינה סוג של ארגון. תעשו את האחד ועוד אחד בעצמכם.

 

אבל נדמה לי שהנקודה הכי רלבנטית נוגעת לעתידו של הילד. פעמים לא מעטות אנו נוהגים להתחבא מאחורי גבו של הילד כשאנו באים להצדיק את הנחנחיות נטולת הסמכות שלנו. אנחנו משוכנעים שילד צייתן יגדל להיות מבוגר פחדן, שמוט ראש או כמו שגורס הביטוי האמריקאי המאוס – לוזר. לעומתו, הילד פרוע המבט וסמוק הלחיים, זה שנלחם בנו ומשפיתנו עד רצפה – הוא הוא יגדל להיות מקס הלוחם בדרכים, מנהיג מסוקס בחסד או לפחות ג'קי צאן מלא שמחת חיים.

 

באמת? אני לא שם את עצמי נביא, אבל אני יכול להמר בזהירות שילד שהסביבה לא תבעה ממנו הליכה מסוימת בתלם ולא שמה רסן כלשהו לתאוותיו, פיספס שיעור משמעותי בקורס "חיים בוגרים אנרגטיים ומתגמלים". היכולת לרסן את עצמך נלמדת רק לאחר שהסביבה ריסנה אותך, והיכולת לרסן את עצמך נמצאת בבסיס של כל פעילות מהנה ומשמעותית בחיינו הבוגרים – סקס הגון, איסוף ממון על מנת לנסוע לחו"ל, יצירה של רעיון, מוצר, טקסט או מהות אמנותית כלשהי – והרשימה עוד ארוכה.

 

אז לפני כל טכניקות הצבת הגבולות המייגעות, בואו נסכים על דבר אחד פשוט – זה בסדר גמור לתבוע מהם שיצייתו לנו.

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים