רעיון שובניסטי, מיושן ובחרוזים - אבל של הבוס

הייתי כלכלן והיום אני קופירייטר. יש לי קורות חיים בעובי של ספר טלפונים. התגלגלתי בין עבודות שונות, פגשתי טיפוסים משונים וצברתי סיפורים משעשעים. אני אחלוק אותם כאן עמכם, עם קורטוב של הגזמה, כדי שתעלו חיוך על פניכם. אם זו לא הייתה הקריירה שלי, גם אני הייתי צוחק.

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בערוץ קריירה

"הוא הרבה יותר שובינסט ממה חשבתי", רוטנת לילך אחרי שאנחנו יוצאים מחדרו של סוקולוב המנכ"ל.

"כל הלילה אנחנו יושבים על רעיונות ובסוף הסוקולוב הזה מביא איזו נפיחה ועוד מצפה שנתלהב ממנה..." מתמרמר דניאל

"מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה?! בטח גנב אותו מאיזה מוזיאון", מטיל גלעד אשמה חמורה. "פשוט שודד עתיקות", אני מצטרף למחאה.

אין מה לעשות. כל הרעיונות שעלו בחדר נפסלו על ידי סוקולוב, חוץ מהרעיון שלו ועכשיו מוטל עלינו, כלומר עלי, "לפתח" את הרעיון, לכתוב תשדיר רדיו, תסריט לטלוויזיה וכיוצא באלה.

"רק תשאיר בחוץ את הבלונדינית עם החזה הגדול והחולצה הרטובה", מזהירה אותי לילך. "כן וגם את כל ה'חרוזים-תפוזים' שלו אם אפשר להעיף מה טוב", מייעץ לי דניאל. גלעד לעומת זאת רק מבקש ממני, אם לא קשה לי, לסיים באיזה פאנץ' שיעלה חיוך גם על מישהו שאינו עונה לשם סוקולוב.

"לא! לא! לא!"

חבריי מגחכים ויוצאים להפסקת צהרים לא לפני שהם מביעים השתתפות כנה בצערי על המשימה הבלתי אפשרית שנפלה בחלקי - לעבוד על הרעיון של הבוס.

לאחר הפסקת הצהרים אנחנו שוב מתכנסים בחדרו של סוקולוב. "לא! לא! לא!", מניע סוקלוב את ראשו מצד לצד "אתה פספסת את כל הפואנטה. אם שכחת את הבדיחה בסיום, אני יכול לחזור עליה שוב, רק שהפעם תרשום. ואיפה הבלונדינית? גם אותה שכחת? והטקסט... הוא לא מעניין... תכתוב אותו בחרוזים...".

"בסדר", אני מהנהן ביאוש, "אני אתקן".

סוקולוב לא מבין את הבדיחה

"ותעשה את זה מהר כי מחר בבוקר הלקוח אצלנו" מאיץ בי סוקולוב "ואת מה שכתבת בסוף... מה זה צריך להיות? בדיחה? כי אני לא הבנתי. בקיצור תחזור לרעיון המקורי".

"אולי נביא ללקוח עוד כיוון, ככה שיהיה?" מציעה לילך. "בשום פנים ואופן! יש לנו רעיון מנצח שכולנו עומדים מאחוריו ואין שום סיבה להביא כיוון נוסף", מסכם סוקולוב ומלווה אותנו אל עבר היציאה.

אחרי שאני מתקן את כל התשדירים, התסריטים והמודעות לשביעות רצונו של סוקולוב ואחרי שאני נלחם כאריה פצוע שהוא עצמו יציג את ללקוח, מגיע מועד הישיבה ואני מוצא את עצמי מציג את הקמפיין ללקוח.

לאחר שרעמי הצחוק של סוקולוב שוככים, משתרר בחדר שקט מעיק.

"זה נשמע כמו סרט פרסומת משנות החמישים" קובע מנהל השיווק. "על גופתי אני מעלה סרט סקסיסטי כזה לטלוויזיה" מכריזה מנהלת המותג. "לפחות היה מצחיק..." ממשיך העוזר שלה.

סוקולוב מתחיל לגמגם, לשכנע, להתווכח ולבסוף הוא שואל אותי, "יש לנו עוד כמה כיוונים להציג, נכון?", "לא" אני עונה לו והוא שולח בי מבט זועם ומבטיח ללקוחות שחלה פה תקלה ומחר בבוקר אנחנו אצלם עם הכיוונים החדשים. לאחר שהם עוזבים את המשרד סוקולוב קורא לי לחדרו.

"אני מאוד מאוכזב ממך", הוא אומר לי בכעס, "אני לא אסבול יותר את הזלזול הזה. בגללך אנחנו עוד עלולים לאבד את הלקוח הזה. אם אתה לא יכול להביא לנו רעיונות טובים וחדשים, אז תודה רבה לך וסע לשלום, אין לי בעיה, רק תגיד לי ואני אביא רעיונות בעצמי. אתה יודע שאני יכול".

ניתן לפנות לכותב, רועי פרידלר, בדוא"ל: roynirit@bezeqint.net