חזן אבל יכול להיות שליח ציבור בימים הנוראים?
שאלה:
מי שרגיל להתפלל בימים נוראים לפני התיבה ונמצא בשנת אבל, האם יש מניעה שיתפלל כשליח ציבור? (אליעזר)
תשובה:
אלעזר שלום,
א. הרמ"א כותב לגבי הנהגות האבלים בהלכות אבלות: "...אבל לא נהגו להתפלל בשבת ויום טוב, אף על פי שאין איסור בדבר". (שולחן ערוך יורה דעה סימן שעו, ד).
מקורו של הרמ"א הוא בתשובת המהרי"ל, הכותב במספר תשובות שאמנם יש עניין לאבל להיות שליח ציבור כדי לזכות את הנפטר – אך כל זה דווקא בימות החול, ולא בשבת ויום טוב.
הוא נשאל (שו"ת סימן קכח) האם דין זה דומה לכהן שאינו עולה לדוכן גם כן שנים עשר חודש. הוא כותב שאין לדמות שני הדינים, משום שהכהן צריך לברך בשמחה, ומטעם זה גם רווק אינו עולה לדוכן, וזאת מכיוון שאין לו אישה - אינו שרוי בשמחה, לכן אין להשוות דין הכהן לחזן שאינו צריך להיות תמיד בשמחה.
אף על פי כן הוא נוקט לאסור על אבל להיות חזן בשבת ויום טוב, בגלל המנהג שכותב המהר"ם, שאין אבל נעשה חזן בימים אלו. אמנם, הוא מוסיף, שאם אין חזן אחר – יכול האבל להתפלל.
אגב, אצל המהרי"ל והשואל פשוט, שכהנים אבלים אינם עולים לדוכן, ואנו לא נוהגים כך אפילו בשבת בתוך השבעה. (ילקוט יוסף כט, ט)
ב. דין זה של הרמ"א מובא בפוסקים האחרים, כך למשל כותב בקיצור שולחן ערוך: "אבֵל, כל שנים עשר חודש אחר אביו ואמו לא יהא שליח צבור בראש השנה ויום הכפורים ולא תוקע בראש השנה אלא אם אין אחר הגון כמוהו". (סימן קכח, ח)
הוא מוסיף שהדין שונה אם האבלות היא על קרובים אחרים (שהיא רק שלושים יום) – במקרה זה יוכל האבל להתפלל, מכיוון שראש השנה ויום הכיפורים מבטלים אבלות "שלושים". וכך פוסק גם במשנה ברורה (סימן תקפא סק"ז).
ג. מהן הסיבות למנהג זה?
יש פוסקים הכותבים, שעל אבל מתוחה מידת הדין, ולכן לא ראוי שיהיה שליח של הציבור. (פרי מגדים אורח חיים סימן תקפא ס"ק ד)
אחרים כותבים שבימים אלו (שבתות וימים טובים), שהם ימי שמחה אין ראוי למי ששרוי באבל להיות חזן, מכיוון שמרבים בניגונים.
טעם נוסף מובא באחד האחרונים. לדעתו המנהג נוצר על ידי האבלים עצמם. מכיוון שעיקר העניין של האבל להיות שליח ציבור - הוא להקל מההורים על עונשם בעולם הבא. אולם ידוע שבשבתות וימים טובים, אין מענישים בעולם הבא אלא רשעים גמורים בלבד – לכן אבל שמתפלל בימים אלו, "כאילו מראים באצבע, שאבותם היו רשעים, לכן לא רצו האבלים להתפלל בשבתות וימים טובים". (שו"ת אפרקסתא דעניא חלק א קנו, שכתב הר' דוד ב"ר ברוך קלונימוס שפרבר. שהיה מגדולי רבני רומניה בדור הקודם. שימש כרבה של ברשוב, העיר השניה בגודלה ברומניה. אחרי השואה הפך למעשה לראש רבני רומניה.)
אמנם, לפי טעם זה, אם היה האבל רגיל גם בשנים קודמות להתפלל כחזן – אזי גם אם מתפלל בימים נוראים אינו נראה כמתפלל עבור תיקון נשמת אביו. במקרה זה יהיה מותר לו להתפלל, וכך הוא גם הדין במקרה שהאבל הוא החזן המועדף על ידי הקהילה.
ד. מכיוון שדין זה מקורו במנהג ולא דין גמור, הוא אינו מוסכם על כולם. כך למשל כותב הרב עובדיה יוסף, שהספרדים אינם חוששים למנהג זה (ילקוט יוסף סימן כט, ה, אע"פ שבכך החיים תקפא אות לג משמע שחשש למנהג). גם הפוסקים האשכנזים התירו במקרים מסוימים לאבל להיות שליח ציבור. למשל, כשאין אחר ראוי כמוהו, או מפני דוחק פרנסה (שהחזן זקוק לפרנסה) או כדי למנוע מחלוקות.
לסיכום: מנהג עדות רבות, שאבל אינו משמש כשליח ציבור בזמן אבלותו. במקרים של צורך מיוחד ניתן להקל בכך, ויש אומרים שהספרדים לא נהגו בכך.
כל טוב. (משיב: הרב שמואל שפירא, רבה של כוכב יאיר)
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
